כל הפוסטים בחבל הבשור

(ועוד על בארות עתיקות באזורנו) מים. זה כל הסיפור. בכל אתר – עתיק וחדש – יש לחפש את הקשר למקור

(לתולדות חורבת גררית) לפני כ-145 שנה, ציין החוקר ויקטור גֶרֶן  ביומנו:  “בשבע בבוקר בקרנו בחירבת אֻם אלג’ראר, בה שרידי חורבות,

(וגם קצת על ארכיאולוגיה, חוק ופתרונות אפשריים) בשנים שכיהנתי כארכיאולוג מחוז מערב הנגב מטעם רשות העתיקות, ניהלתי דיאלוגים רבים עם

(עצים קדושים במרחב שלנו) העץ המפורסם ביותר במסורת של צפון הנגב הוא האשל שנטע אברהם אבינו בבאר שבע, אבל הוא

(גשם: זה כל הסיפור) כבר בסוף המאה ה-19 החלו בעיר עזה למדוד – לא בסדירות – את כמויות הגשם, אך

משפחת יוסף יאיר נמנתה על מחדשי הישוב היהודי בעיר עזה בשנות ה-80 של המאה הי”ט. מוצאה של המשפחה היה ממצרים,

(ותודו שלא ידעתם) אזורנו חצוי באלכסון ב”דרך 25″, ובלשון בני-אדם: כביש באר שבע – עזה. לכאורה זהו כביש שרות ללא

במהלך המאה ה-19 “גילו” האירופים את הנגב ואחדים מחוקרי המזרח עברו דרכו, מובלים בידי מורי-דרך בדווים. אותם מדריכים הקפידו לנוע

(אנו ומצרים הרבה לפני גדר ההפרדה)   ‘דרי החולות’ – כינוי קולע שהעניקו המִצרים הקדמונים לתושבי דרום חבל הבשור, שכניהם

(לתולדות “דרך הלימס”) בעבר הרחוק –  רוב האוכלוסיה עסק בייצור מזון, קרי בחקלאות (“המקצוע העתיק בעולם” ?!..). אי לכך, לגבולה