מה זה: שחור ולבן ורטוב

(גשם: זה כל הסיפור)

כבר בסוף המאה ה-19 החלו בעיר עזה למדוד – לא בסדירות – את כמויות הגשם, אך סיכומים אמינים למשקעי צפון הנגב החל להצטבר רק לאחר הכיבוש הבריטי בתום המלחמה העולמית הראשונה, עם הקמתה של תחנה אקלימית בבאר שבע; יחד עם נתוני  התחנה באל עריש (החל ב-1907!), ניתן היה ליצור “משולש” על המפה ולמָצֵעַ את האיזוהִיֶטים (=הקווים במפה המחברים נקודות שְוות-משקעים) של חבל הבשור. בשנות ה-30 החלו מדידות בתחנות המשטרה בנגב (עימארה=אורים, ביר עסלוג’=משאבים, ביר זבאלה=שובל, חלסה=חלוצה, חאן יונס ועוד) ועם התוצאות משלושת המצפים, מ-1943 ואילך, אפשר היה כבר בסוף שנות ה-40 לנפק מפות-משקעים מדוייקות.

וראו-זה-פלא: המעקב אחרי מפות המשקעים של ישראל בכלל ושל החבל בפרט מגלה שלוש תופעות מיוחדות לנו: ראשית – אין קשר בין גשמי החורף שלנו לאלה של מרכז הארץ וצפונה: תתכן שנת-ברכה בצפון, אך בנגב – בצורת, ולהיפך; שנית – ההבדלים השנתיים בין כמויות המשקעים אצלנו (למשל בגבולות – חורף של 45 מילימטרים ובזה שלאחריו – 400 !) הופכים את המונח “ממוצע” לבדיחה מרירה; ושלישית –  החל בשנות ה-50 (לפחות), קווי מפות המשקעים “בורחים” לאט – אבל בהתמדה – צפונה: בשנת 1955 עבר קו ה-200 דרך גבולות, בשנת 1980 – צפונית לגבולות, והממוצע בגבולות נכון ל-2008 – כ-160 !

ופה נחשפנו לְמה שמכוּנים “מחזורי-אקלים” המתועדים על-ידי מדעי הפליאובוטניקה והפליאוזאולוגיה, המגלים לנו שבאלפי השנים האחרונות חוֹוָה הארץ (ובעיקר הנגב!) עליות ומורדות בכמויות המשקעים בשני מחזורים נפרדים: מחזור בן 1400-1000 שנה, שהשפעתו נרחבת ומחזור בן כ-100 שנה שחל בעיקר על הנגב וסיני. במחזור ה”קטן”, שניתן לתעדו ב-1200 השנים האחרונות בעזרת טבעות-עצים, אנו נמצאים כיום בשפל – וזה אולי ההסבר לנדידת הקווים והתייבשות דרום חבל הבשור.

ועוד סיפור מופלא הקשור בגשם שלנו: לאחר מלחמת ששת הימים פוזרו מדֵי-גשם רבים בצפון סיני, שהצביעו בעקשנות על הבדלים בין שני עברי הגבול: בחולות חלוצה ועגור נמדדו יותר משקעים מאשר מערבית להם, מעבר לגבול הסמוך. התעלומה נפתרה  בהברקה של מדען (כרגיל…) שהעיף מבט בצילום לוויָן וראה שקו הגבול בין ישראל וסיני מפריד בין איזור “שחור” אצלנו ואיזור “לבן” אצלם. מאחר וים-החולות זהה משני צדי הגבול (שהוא, כידוע, קו מלאכותי גרידא), ההבדל נעוץ בתכסית: בישראל הוגבל מאד המרעה קרוב לגבול ולכן השטח מכוסה בקמל של עשביה חד-שנתית המשתקף לעין מצלמת הלווין כ”שחור”, אך בצפון סיני אין הגבלה כזאת (עד היום!) והשטח “מלוקק” למשעי ונראה “לבן”. ה”שחור” סופג יותר קרינת-שמש, מתחמם ומחמם את האוויר שמעליו; האוויר החם מתרומם וגורם לעיבוי עננים המורידים מטרות מקומיים המגבירים את הצמחיה, והיא מצידה… זהו, תפסתם את הרעיון! בקיצור, בדרום החבל קיים מיקרו-אקלים שנוצר בידי האדם. חומר למחשבה.

דן גזית

– יש להניח כי שטחי החולות האדירים מדרום לפתחת-שלום (ובקרבת הגבול עם מצרים) שהפכו לשטחי-שלחין עבור ה”חלוציוֹת”, יחדדו את התופעות שמניתי לעיל. ימים יגידו.

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-26”