(פסיפס בית הכנסת העתיק במעון – תמונת מצב)
עד שתצא לאור הרשימה הזאת – כולנו מקווים שרצפת בית הכנסת העתיק במעון תשוב לאתרהּ, משופצת ומחודשת, לתפארת קהילת אשכול. רבות כבר נכתב על הפסיפס, ועל-כן יוקדשו השורות הבאות לאתר עצמו – חורבת מעון (לשעבר חִ’רְבֶּת מַעִין אָבּוּ סִיתָה) שבין ניר-עוז לנירים.
“מעון” – כינוי טעון בכנענית ובעברית קדומה למגורי אנשים, אך גם למגורי אלים (מקדש, רקיע). במקרא נזכרים ארבעה “מעונות”: ביהודה (משם נבל הכרמלי, אישהּ של אביגיל), בראובן (מעון=מען ובעל-מעון בירדן) וכמרכז לאוכלוסיה ערבית נוודית בשולי פלשת בואך מצרים (דבה”י ב’ כ”ו: 7; כתובת של תגלת-פלאסר ג’). בשנים 1999-1998 ניהלה הארכיאולוגית פרחיה נחשוני (מעין הבשור) חפירה רבת-היקף בחורבת מעון; החפירה והסקרים שבוצעו בעבר משקפים רציפות-ישוב באתר, עם פערים אחדים, מהתקופה הפרסית ועד ימינו (אולי בזכות הבאר השופעת). מכאן יתכן כי השם הקדום “מעון” נשתמר ונתגלגל ב”מַעִין” הערבית כאשר בדרך – בתקופה הביזנטית – השתבש ל”מנואיס” המוזכרת במפת מידבא.
הכל היה נחמד, אילולי “מַעִין” נוספת המצוייה כ-10 ק”מ מצפון-מערב למעון שלנו: חורבה עתיקה רחבת-ידיים שטרם נחקרה כדבעי; ובכן, מי היא מעון “האמיתית” ? ואולי שתיהן כאחד ? מכל מקום, בתקופה הביזנטית (שבהּ גם הוקם מכלול בית הכנסת) השתרע הישוב ושלוחותיו על שטח ענקי וכלל כנסיות, וילות מפוארות עם רצפות-פסיפס, בתי-יוצר לכלי-חרס ובורות רבים לאיסוף מי-נגר. לא מן הנמנע שהעושר הרב שהצטבר בישוב (והמתבטא גם בבית הכנסת) מקורו בדרכי הסחר המדברי שהתכנסו בקרבתו בהזרימן את מותרות המזרח אל מעגני עזה.
בשנת 1863 חנה ויקטור גֶרֶן מיודענו (“ככה זה” 16) במעיינות השלאל (היום בפארק אשכול) להתרענן קמעא ולפתע הסתער על חבורתו “ראש השייח’ים של הת’ראבין צַקַּר אַבּוּ-סִתָּה שמושבו בח’רבת מעאן יונס”, בטענה שהמעיינות הם “בתחום שבטו”. זוהי העדות הראשונה מאזורנו להגירת משפחות אבו סיתה, שמקורן מששה כפרים (מכאן ה”סיתה”= 6) בעמקי סָנוּר ודותן (*) ושהתנחלו כחצי-יובל שנים קודם לכן בשני ה”מעונים”.
חורבת מעון, היא ח’רבת מעין-אבו סיתה, היתה בשלהי תקופת המנדט הבריטי כפר גדול ומפותח משני עברי ציר תחבורה מתפתח (“כביש הרעב”). במבצע “אסף” (5-8.12.48) כבש צה”ל את הכפר והקים בו מוצב שבשטחו שהה – מאוחר יותר – גם קיבוץ נירים בדרכו מדנגור לאתרו הנוכחי. במבנה היחיד שנותר מהכפר (“בית השייח'” ולפי גרסה אחרת בית הספר) יסדו אמני ניר-עוז גלריה לאמנות.
ובחזרה לרצפת הפסיפס של בית הכנסת: שלושה שמות של נדבנים נזכרים בכתובת ההקדשה (כמקובל…), אך שניים – אישו ותמה – נושאים שמות נבאטיים-ערביים: האם שמותיהם רומזים על יותר מקשר הדוק לאוכלוסיה שבקרבהּ חיה הקהילה היהודית ?
דן גזית
(*) נראה שהייתה זאת הגליית אוכלוסין במסגרת דיכוי מרד נגד השלטון המצרי של איברהים פחה; המרד התחולל בעיקר בהרי שומרון וסביבתם.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-31”
[…] להקמת הרצפה; לפחות שניים מהם נראים כשמות נבאטיים – אישו ותמה. אם אכן זאת היא משמעותם, יש להתייחס לשמות נוכריים בבית […]