איך נולדה “דרך הבשור” ?

(שנים של הכנות והתוצאה מדברת בעד עצמה)

רעיון הדרך הנופית לאורך הנחל, המושכת רבבות מטיילים מידי שבת חורפית, נולד בשנת 1983 כתוצאה מפגישה (לא מקרית) בין שני סוקרי-שטח: אמנון ליבנה (“בּוּצי”) מרביבים, שטרח על סקר-נוף מטעם רשות שמורות הטבע והמועצה האיזורית אשכול, ואנוכי, שהכנתי סקר ארכיאולוגי באיזור מטעמִי (בתמיכת אגף העתיקות דאז).

ב”הפסקות הקפה” המשותפות שלנו אל מול נופי הנחל, צצה תדיר המשאלה – כיצד מנחילים את כל היופי הזה ולא רק לבעלי רכב 4×4 ? איך מביאים אוכלוסיה מגוּוֶנת לשולי שמורת-טבע רגישה (עקב צורתהּ – צרה וארוכה) מבלי לפגוע בה ? צירפנו להתלבטות את עזרי אלון (רש”ט) והעלינו כעין תסריט ראשוני (ויש לזכור כי עדיין לא היו אז בארץ דרכי-נוף מסוג זה ונאלצנו “לגלות את אמריקה מחדש”…) כדלהלן: תיסלל דרך בחלוקי-נחל (“חומר-וואדי”) בגדת האפיק השמאלית, כך שברבות הימים ימָתן הכסוי הטבעי של החול והליס את צבעהּ הבוהק והיא תתמזג ברקע; הכניסה תהיה חופשית; הדרך לא תפגע בערכי טבע ונוף ובאתרים עתיקים; כל הפעילות תהיה הפיכה (כלומר, ניתן יהיה לשנות או לבטל את התוואי ללא צלקות בשטח); לאחר החורף הראשון יִלָּמְדו הזרימות העיליות לצרכי ניקוז ויערכו תיקונים בהתאם; יתוכננו חניונים, “דרכי-מילוט”, מצפורים ומסלולי-טיול רגליים טַבָּעתיים; פתרון לתחזוקה ולנקיון יהיה תנאי לפתיחת הדרך; בניית המסלול תתבצע בשני שלבים: הראשון – מצאלים עד לפארק והשני – הארכה עד מערבה לבארי.

לאחר שפנינו אל המוסדות (המועצות אשכול ומרחבים, מינהל מקרקעי ישראל, הוועדה המקומית “שמעונים”, רש”ט, החברה להגנת הטבע, המשרד לאיכות הסביבה, רשות הניקוז, רשות העתיקות, מינהלת התיירות בנגב, הסוכנות היהודית וקק”ל), הוקמה ועדת-היגוי וקבלנו את ברכת הדרך – בצענו במשך 5 שנים (!) מאות סיורים עם הגורמים השונים (ובאחדים מהם השתתף האדריכל י’ אלוני) כדי להגיע לפשרות בין הדרישות של “בעלי העניין”, בין השטח הרגיש ובין הפרוגרמה שלנו.

בשנת 1991 הסלילה החלה במימון ובביצוע קק”ל, תוך בעיות בלתי צפויות (למשל, הנהלת פארק אשכול חזרה בה מהסכמתה למעבר הדרך דרכו), אילתורים (כמו ה”מחלף” ליד חוות היענים), והתנגדות פתאומית של “אדם, טבע ודין” למגדלי התצפית (בית המשפט “נפנף” אותם). חלקים רבים מהתכנון עדיין לא בוצעו ובשולי הדרך ניטעו בינתיים פרדסים ונבנו מאגרי-מים אדירים ששינו (לדעתי לטובה) את הפרופורציות בין הדרך וסביבתה. “הגשר התלוי”, שרבים התנגדו להקמתו, מהווה אטרקציה מרכזית במסלול. בינתיים הוקם גם גשר להולכי רגל בין שני המאגרים וסמוך לו מצפור.

הפוטנציאל של “דרך הבשור” עדיין לא מוּצה וה”טְרוֹיקה” המייסדת עדיין מייחלת לו.

דן גזית

*  *  *

מפאת קוצר היריעה לא ציינתי את שמותיהם של אנשים טובים רבים ששוּתפו בעול התכנון, היעוץ והביצוע – ועמם הסליחה.

פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-32”