(הרהורים על טבע ושמורת הבשור)
מצויות בידינו שתי סדרות של תצלומים “עתיקים” מנופי נחל בשור. האחת – מימי המלחמה העולמית הראשונה (1917), כאשר התבצרו הבריטים לאורך הנחל וניצלו את מימיו להשקיית בהמותיהם (סוסים, גמלים ופרדות); הצילומים נותרו בארכיונים בבריטניה ובאוסטרליה למאותיהם. הסידרה השניה – מתריסר שנים מאוחר יותר, בדוחות חפירותיו של פיטרי – הזכור לטוב לקוראי מדור זה – בתל אל פארעה (“שרוחן”; “ככה זה” 4): תוך כדי צילומי החפירות, הנחל נשקף ברקע.
בתצלומים אלה נראה נחל בשור חף מצמחיה ומרבית אפיקו צחיחה לחלוטין, בניגוד גמור למצב כיום. גם בשנות ה-70 של המאה העשרים, כאשר עסקתי בסקר ארכיאולוגי של גדות הנחל, התרכזה צמחיית האפיק רק סמוך לנביעות, בעיקר בין בִּיר קַמְלֶה לעין בשור. זאת הסיבה שקטע זה בנחל, שאורכו כשבעה ק”מ, הוכרז כבר ב-1967 כשמורת-טבע המשתרעת על 6250 דונם (ותודה על המספרים לעזרי אלון) – אחת השמורות הגדולות והוותיקות בארצנו. הבוטנאים רשמו אז מגוון יפה של צמחיית-אפיק: אשל היאור, קנה מצוי, סוף מצוי, טבק השיח, סירה קוצנית, לכיד הנחלים, ירבוז, כף אווז, קייצת, דטורה, סמר, ינבוט השדה, הגה מצוי ועוד קבוצה של צמחים חד-שנתיים.
ואז חל המהפך: שפכים תעשייתיים מבאר שבע ורמת חובב ואף ביוב גלמי עם שפכי סדנאות הרכב ממחנה צאלים החלו להציף את הנחל. בנוסף לכל המפגעים (צחנה, משקעים רעילים, זיהום מי התהום) – השתנה מאזן צמחיית האפיק: ארבעה צמחים עמידים לשפכים (=ארבעת הראשונים ברשימה לעיל) שגשגו והשתלטו במהירות על כל השטחים הריקים ועל גומחת המחייה של הצמחים האחרים שנכחדו, וכך נולד – בשנות ה-80 – הנוף הנוכחי של הנחל.
הזרמת השפכים (הנמשכת, בעוצמות משתנות, עד ימינו) לא רק שֶצָּבְעָה את כל האפיק בירוק, אלא גם שינתה באופן יסודי את “קצב החיים” של המערכת הבוטָאנית בנחל: היה חייב להווצר מנגנון לסילוק הכמות האדירה של הקנים היבשים המצטברת בבסיס הצמחיה – וזוהי, כמובן, הסיבה לשריפות הספונטניות (ולאו-דוקא רק הצתות) מידי שנים אחדות. בגלל רציפות הצומח באפיק, שלא היתה קיימת קודם לכן, האש מתפשטת במהירות לאורך כל הנחל. השריפות “מנקות” את האפיק לקראת צמיחה מחודשת אך מזיקות לבעלי החיים שחיים בחישת הקנים.
ולעניין בעלי החיים באפיק: בעקבות שינוי הצמחיה והתערבות האדם – שונה גם עולם החי: נעלמו זוחלים ועופות אחדים ונוספו צבי-מים, חזירי-בר, נוטריות ודגיגים (נאווית המליחות) להדברת זחלי יתושים.
התהליך של התפשטות חישות האשלים מרשים באינטנסיביות שלו: לא עברו עשרים שנה מאז שסולקו אחרוני הקבלנים שעסקו בכריית חלוקי-נחל תוך השחתת האפיק – ואת כל אתרי הכרייה מכסות חורשות עבותות.
וכך נותרנו עם השאלה: מהו “הטבע” שעליו שומרת השמורה (שכאשר הוכרזה לפני ארבעים ושמונה שנים – היה אחר) ?
דן גזית
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-33”