רסיסים ממורשת “פָלוּגָ’ה” – פרק א’

בתום מלחמת העצמאות, חולקו האדמות הנטושות של הערבים בין חקלאים וביניהם קיבוצים. קבוץ גבולות זכה בגוש של כ-6000 דונם מאדמות הכפר פלוג’ה (שנודע בזכות ה”כיס” המפורסם במלחמה, אך זהו כבר סיפור אחר). האדמות השתרעו, לפי המפה כיום, מערבית לקרית גת (מעבר לכביש 40) ודרומית למושב שחר.

היתה זאת קרקע רֶנְדְּזִינָה משובחת, ללא הרבה שיפועים וערוצים, בבלוק צר (כקילומטר) וארוך (כ-6 קילומטרים), אידיאלית לגידולי דגנים. עד ראשית שנות ה-60 עיבדנו אותה בעצמנו ואז נכנסנו לשותפות עם קבוצת שילר (כדי לפתור לנו את בעיית המרחק ואת המחסור בכוח-אדם). בסוף שנות ה-60, עם הֲגָעַת מֵי “המוביל הארצי” לנגב, הקרקע בפלוג’ה הוחזרה למדינה תמורת מכסת-מים שנתית מוגברת לאדמות הסמוכות לגבולות.

פעמים אחדות במהלך שְׁנוֹת העבודות בפלוג’ה דֻבָּר על שינוי יעוד השטח: בראשית שנות ה-50, באחת מתקופות המצוקה בקיבוץ, הציעה התנועה לגבולות לעבור לשם ולהתחיל מבראשית – אך הקיבוץ דחה את ההצעה. יותר מאוחר, השטח עמד פעמיים בפני הפקעה: למען סלילת קו-רכבת אשקלון-קרית גת (שלבסוף נסלל דרומהּ יותר) ולמען הקמת בית-כלא מרכזי (שלבסוף הוקם מדרום לבאר שבע). חלקות אחדות בדרום השטח הועברו לעיבוד לחוות “ייצור ופיתוח” הסמוכה. היום, לפי התכנון, עומד שטח “פלוג’ה” להפוך לאתר כריית חומרי-גלם (חרסית וחול) עבור בית החרושת למלט “נשר” (ונשאלת השאלה: האם עשינו עסק גרוע בהחלפת אדמות פלוג’ה במים, או היה עלינו לחכות לפיצויים מ”נשר”?…).

המפגש הראשון שלי עם פלוג’ה כתופעה היה בשנת 1952, כשבמסגרת מחנה העבודה התנועתי בגבולות נסענו במשאית מגבולות לפלוג’ה כדי לעזור בפיזור “צֶלְיוֹ” נגד נברנים (גרעיני-חיטה מורעלים; היום הפיתיון הזה אסור בשימוש). אחרי נסיעה ארוכה צפונהּ בכביש משובש, פנתה המשאית בחדוּת שמאלה, ירדה מהכביש לדרך עפר מאובקת בתוך ישימון מדכא ואחרי כמה פיתולים נעצרה ושמעון הנהג קרא: “חבר’ה, הגענו!” – ומולנו ניצב צריף בודד בעל קירות עקומים ומידי פעם נשמעה מתוכו ירייה. שמעון רץ בראש ואנו אחריו. נכנסנו בחשש פנימה וראינו על מיטת-שדה את אהרונצ’יק שרוע על גבו ויורה באקדח לעבר התקרה. “מה אתה עושה?” צעק שמעון (בתור האחראי על הביטחון…). “צד זבובים”! – היתה התשובה…

בראשית שנת 1958 שוב הגעתי לגבולות, הפעם כחבר בגרעין “החוצבים”. התחלתי לעבוד בפלחה וכשצברתי מעט ניסיון בהפעלת ציוד חקלאי (ויוסי היה אחד ממורי הסבלניים) – צורפתי ל”צוות פלוג’ה”. “צוות פלוג’ה” היה בן 9 עד 12 מפעילי-ציוד (תלוי בעונה), מבשלת (לא-קבועה) ומרכז-ענף שעבד ב”כלליות” (ניהול, הובלות, תדלוקים, תיקונים, תחזוקה, הסעות וכו’) עם טנדר “וויליס” מקרטע. כל החבורה השתכנה בבנין הקיצוני של מושב שחר, מושב של עולים מכורדיסטן שהתמחו בגידול שׁוּם,”ת’וּם” בלשונם (הבנין הקיצוני הזה עמד ריק מפחד ה”מסתננים” שעשו בלילות כבתוך שלהם). מהשכנים שלנו, משפחת דַרְדּוּר, למדנו שכדי לחסוך חיתולים לפעוטים – פשוט משאירים אותם ערומים מהמותניים ומטה…

נוהל העבודה כלל עיקרון בסיסי: הכלים עובדים כל הזמן. לכל טרקטור או קומביין היו שלושה מפעילים בשלוש משמרות, והמפעילים יוצאים בוויליס לשטח כדי להתחלף ב-4 בבוקר, 12 בצהריים ו-8 בערב. איש ה”כלליות” (מנחם=ניסָלֶה ואחריו אילנצ’יק) היה אחראי על התדלוק: את הסולר היה מביא בחביות מתחנת הדלק של קרית גת (שהיו בהּ אז רק עוד שני מבנים: קולנוע-קיץ – שאליו היינו שולחים את ניסלה שיראה סרט ויספר אותו לנו אחר-כך – ומכולת שתמיד היתה סגורה). את הסולר היו מעבירים מהחבית לטרקטור במשאבת-יד. פעם תדלקנו את ה-6D ואחרי דקה המנוע כבה ולא הצלחנו להניעו יותר. התברר שניסלה הגיע בלילה לתחנת הדלק והעיר את המתדלק, והלז – מתוך שינה – העמיס לו חבית של פְלִיט (לצעירים: נוזל עתיק, על בסיס נפט, לריסוס-ביתי נגד חרקים)…

תפקיד המבשלת היה, כמובן, להכין שלוש ארוחות ביום לחבורה. הבניין שלנו ניצב על עמודים, כמקובל אז במושבי העולים, והחלל שביניהם הוקף ברשת ושוּכנה בו להקת תרנגולות. כל בוקר היה על ניסלה לערוף תרנגולת עבור המבשלת – תפקיד מגעיל שגרם לכך שבבוקר כולם הזדרזו להעלם לעבודה – ולאחרון נותרה העריפה…

בכל כמה ימים נסע הוויליס לגבולות להביא אספקה ולהחליף חברי-צוותים; לרוב הנהגים לא היה כלל רשיון-נהיגה (וכמדומני שגם לרכב לא היו רשיונות) אך כולם היו מיומנים בנהיגת כלים שונים ומשונים ואיני זוכר שנתקלנו אי-פעם בצרות רציניות (מלבד ההתהפכות של אילנצ’יק בירידה לנחל בשור – בלהג המקומי “הוואדי” – על-יד צאלים שנסתיימה בנס: לבחור לא ארע דבר אך המכונית התהפכה וכל שטרות הכסף שיועדו למשכורות לבדווים השכירים – התפזרו במרחבים בואך חצרים). פעם נסעתי בג’יפ של הפלחה לפלוג’ה ואילנצ’יק נהג. והנה – לראשונה בהיסטוריה – שוטר-תנועה על-יד צומת משמר הנגב! ומכאן התפתח הדו-שיח הבא:

– שוטר: למה לא עצרת כשסימנתי לך?

– אילנצ’יק: חיפשתי מקום לעצור בלי להפריע לתנועה (= אפשר לחשוב: מכונית אחת בשעה זה נחשב לתנועה? פשוט הברקסים לא פעלו).

– שוטר: איך הצוֹפר? (=לוחץ, אין קול ואין עונה).

– אילנצ’יק: נפל החוט-חשמל, כבר אני מסדר (=מקשקש בחיבורים ונאדא).

– שוטר: למה אין אורות ? (=בחיי שלא ידענו…)

– אילנצ’יק: אנחנו פלאחים ועובדים רק ביום. אתה לא יודע שבלילה יש מסתננים ולא יוצאים? חוץ מזה אתה יכול לנהוג בעצמך ולראות שהַשְׁאָר פיקס.

– שוטר: רק זה חסר לכם. יאללה, ליצנים, תתחפפו לי מהעיניים לפני שאני מוריד אתכם מהרכב ומשבית אותו. ושלא אראה אתכם יותר!

יום אחד, תיבת ההילוכים של אחד הטרקטורים התקלקלה ונקבעה על ההילוך האחורי. בלֵית ברירה, הטרקטור הוסע ב”רֶוֶרְס”, לאורך כל הדרך מהחלקה הרחוקה ביותר ועד ל”בסיס” במושב שחר. בערב, כל המושבניקים מהסביבה באו אלינו לראות את “הטרקטור החדש שגבולות הביאו, עם הגלגלים הגדולים מקדימה והקטנים מאחור…”.

למשמרות הבוקר היינו אמורים להקיץ בעזרת השעון המעורר, שניסָלה קנה “בהזדמנות בזול”, וזה באמת מה שהוא היה שווה: התקתוקים שלו רעמו כמו תותחים וכדי להירדם היינו קוברים אותו עמוק בארון, מתחת לשמיכות. לעומת זאת, צלצולו להשכמה היה כמו לחישת-רפאים. פלא בכלל שהתעוררנו בזמן… לילה אחד, נשבר להב במחרשה שלי. השעה היתה אחרי 2 ונסיעה עד המושב היתה אורכת שעתיים. אמרתי בלבי: במילא עוד מעט יבואו להחליף אותי ויחד נפתור את הבעיה. השארתי את מנוע ה-4D פועל, נשכבתי תחתיו (היה קור-כלבים) ונרדמתי לקול הרעש המונוטוני בחום המנוע. דווקא באותו בוקר לא שמעו את השעון… ישנתי נהדר עד אחרי 7!

בכלל, במשמרות הלילה קרו דברים משונים. לילה אחד אברוּם נהג את ה-6D לתוך ערוץ עמוק ותלול, שרוחבו היה כאורכו של הטרקטור. אל תשאלו איך הוצאנו אותו… בלילה אחר, יוסי “איבד את הצפון” על הטרקטור ויצא עם הדיסקוס הכבד (“שִׁינִיצְקִי”) מהחֶלקה, חצה את הכביש לעבר קרית גת וכמעט התחיל לדסק את תחנת הדלק…

ובעניין דיסוקים: בדרום השטח היו שרידים של חורבה עלובה והייתי משתדל בכל הזדמנות לשַׁטֵּחַ אותה כמה שאפשר. אמנם ליקטתי שם חרסים משוּנים אך שכחתי מכל הסיפור. כ-40 שנה יותר מאוחר שמעתי ארכיאולוג מדווח על “רשת של בתי-אחוזה עשירים מהמאה העשירית לספירה שנפרסה בין תל ערני (ליד קרית גת) לפלשת, ואחד מהם נכתש לחלוטין על-ידי חקלאים לא-אחראיים”. מיהרתי לבדוק את החרסים במחסן, ואכן… (לפחות קיבלתי מחמאה על עבודה יסודית…).

עקב ה”מצב”, בדרך-כלל מפעיל הציוד בשדה נשא עמו בלילה נשק (שהיה אקדח “תוּפִּי” מלפני מלחמת העולם הראשונה – מהסליקים של שמעון – או תמ”ק סְטֶן שלא ברור אם בכלל מסוגל היה לירות). יום אחד מישהו החליט לנקות באופן יסודי את ה-4D. לשם-כך גם הרים את ריפוד המושב ומצא תחתיו רימון-יד אשר פין המתכת, המצמיד את מנוף הניצרה, מזמן נעלם ואת מקומו מילא גוש הלכלוך שעטף את הרימון החי ומנע את פיצוּצוֹ…

בשלב מסוים זנחנו את הדירה במושב שחר והעברנו את המַטֶּה לקיבוץ שדה יואב. אז המציא בִּין המצאה מעניינת (ראש שוויצרי, לא?): כדי לאפשר יותר נסיעות הביתה, סדר העבודה ישתנה וכל מפעיל יעבוד מִקְבָּץ של 3 משמרות בהפרש של 8 שעות מנוחה בין משמרת למשמרת. סידור זה יאפשר 24 שעות חופשה בין כל שלישיית משמרות כזאת (הכוללת, כמובן, גם משמרת-לילה אחת) ללא צורך בהשבתת הציוד. עקב מיקומנו החדש, יכולנו להיעזר באוטובוס “שלנו” מתל אביב אחה”צ ובבוקר בחזרה. זה היה סידור מצוין – מלבד אם יצא לך לצאת בשבת – ואכן בסוף-שבוע אחד נקלעתי להרפתקת-טרמפים מעניינת, אך על כך בהזדמנות אחרת.

בשנת 1967, בהיותי גזבר ורכז-קניות (רק עם חובות), קבלתי יום אחד מכתב רשום מהמועצה האזורית לכיש המודיע לי כי היות וקיבוץ גבולות מחזיק כך וכך דונם במועצה האזורית שלהם – עלינו לשלם 7000 לירות ארנונה בשביל כל השנים שלא שילמנו. בתגובה להתעלמות שלי, תבעו אותי לבירור אצל החבר שיין, רכז ארגון המועצות האזוריות. המשרד שלו היה ברחוב אלנבי, מול קולנוע תמר (מיקום איסטרטגי…). הסכמתי לבוא אבל ביקשתי משיין לטעון לבדי, ללא נוכחות הצד השני. סיפרתי לו את כל מה שסיפרתי לכם וסיימתי כך: אני מוכן לשלם, אבל שיקזזו את כל מה שהשקענו בקרקע הזאת בכל השנים לפני שבכלל מישהו חשב להמציא את מועצת לכיש. גירד שיין בראש, הרהר ואמר: נסגור על 700? אמרתי לו: או-קיי, אבל בעתיד שיעזבו אותנו. וכך היה.

אחרית דבר:

לאחר פרסומה של רשימה זאת ב”עלי בשור”, עלון קיבוץ גבולות, כתב לי מיכאל עופר (שהגיע לגבולות בחורף 1949) על שלב שהקדים את פלוג’ה: התמקמות פלאחי-גבולות בבית-ספר ערבי נטוש בצומת הודיה לצרכי עיבוד שטחי ג’וליס. שנה אחר-כך קיבל קיבוץ גבולות אדמות על-יד כפר מנחם. מיכאל ניפק גם סיפורי-נפלאות משני האתרים הנשכחים האלה. הסיפור ש”הדליק” אותי: יום אחד התנפלו חברים מכפר מנחם על הפלחים מגבולות בצעקות – למה אתם עובדים באחד במאי!… בארץ-גזירה זאת,  מי בכלל ידע מה התאריך?…