פוסט זה נכתב על ידי עופר יוגב על בסיס חומרים מארכיון קיבוץ גבולות.
בשנת 1947, נפתרה בעיית במים בנגב, עם הנחת צינור המים מקידוח חברת מקורות בניר עם לקווי הנגב המערבי (עד דנגור – התיישבות נירים הראשונה) והמזרחי (עד חצרים).
הערבים התנגדו להנחת קו המים על אדמתם. באישור שלטונות המנדט, הניחו את קו המים לצד אם- הדרך המנדטורית. רוב הקו היה מוצנע באדמה בעומק 30-40 ס”מ, עובדה אשר איפשרה לחבל בצינור על-ידי ירי או בעזרת מיקוש.
כדי לשמור על קו המים, הורכבה קבוצת נוטרים שפיטרלה לאורך תוואי הצינור בטנדר פתוח. כדי לתגבר את השמירה בקו המים באזור הנגב המערבי, הוחלט להוריד למצפה גבולות הכשרות מגוייסות של הפלמ”ח.
עליהן הוטל ללמוד את דרכי הסביבה, היות ובמפות האזור המנדטוריות רבו השבילים שלא סומנו. מדי יום, יצאה מחלקה ללמוד את השטח, לרשום ציוני דרך, לאבטח את הצינור ולחבור לקיבוץ נירים (דנגור).
ב 9 בדצמבר 1947 יצאו מגבולות תשעה חברי גרעין הכשרה של פלמ”ח-נען בפיקודו של אסף שכנאי, כאשר מסלולה עובר מערבית ל’תל פארעה’ (כיום תל שרוחן, בגדת נחל בשור דרומית לפארק אשכול), לצד תוואי קו המים המסתיים בנירים.
מכאן והלאה הנני מביא עדויות שנאספו ותועדו בארכיון גבולות:
שמעון אלוני (מפקד האזור, חבר גבולות):
” ביום 9 בדצמבר יצאו תשעת הצעירים מגבולות לסיור אבטחת תוואי הדרך שהוביל לישובים אורים, צאלים, גבולות ונירים. נשקם כלל שני רימוני-יד וסטן אחד. מחשש היתקלות עם המשטרה הבריטית, פורק הסטן וחלקיו פוזרו בכליהם של אנשי החולייה. כשהגיעו אנשי החולייה ל’שייח נוראן’ (שם יושב כיום קיבוץ מגן), תעו בדרכם והדרימו יתר על המידה. עד מהרה מצאו עצמם במבואות הכפר הערבי שועוט (כיום חוות צאלה), שם גם פגשו בכניסה לכפר שני שוטרי מכס מזוינים שבירכום לשלום ואף אפשרו להם להיכנס לתוככי הכפר.
משהתקרבו למרכז הכפר, הוקפו אנשי החולייה על-ידי המון ערבי מוסת. הצעירים היהודים נלחמו על חייהם. בסכינים ובחרבות התנפלו הצעירים הערבים על אנשי החולייה, ורק שלושה מבין התשעה נחלצו והצליחו להגיע לנירים.”
אברהם אדן ‘ברן’ (חבר נירים – דנגור):
“הם הגיעו לחצר דנגור באפיסת כוחות – שלושה צעירים, חיוורים ורטובים מזיעה ובפיהם סיפור זוועה: בשעת בוקר יצאנו שמונה בחורים ובחורה אחת, מרים שחור, מגבולות לסיור באזור – כדי להכיר את הסביבה. התשעה הגיעו ל’תל פארעה’ ומשם פנו מערבה. כקילומטר אחד ממזרח לכפר בדואי קטן, שועוט, במסעף דרכים, פנו בטעות לדרך הלא נכונה שהובילה אל ה”רחוב” היחיד של שועוט. במרכז הכפר, ליד הבאר, נקהלו סביבם ערבים מצויידים באלות ובגרזינים. ברשותם של הצעירים היו – כמנהג חוליות ההגנה בראשית מלחמת העצמאות – 2 רימונים וסטן מפורק לשלושה חלקים, טמונים בתוך תרמיליהם של שלושה מהם. לנוכח ההתקהלות המאיימת, פקד מפקד הכיתה, אסף שכנאי, על אנשיו להוציא את הנשק המוסתר, אלא שהערבים הספיקו לחטוף את אחד מחלקי הסטן. במצב דברים זה, פקד אסף לסגת מערבה והצעירים פתחו בריצה.
המשך ההשתלשלות ברור פחות. על פי סיפורי הניצולים החל מרדף אחר הנסוגים, כשהערבים רודפים אחריהם, רכובים על גבי סוסים. על-פי גירסה אחת הטילו כנגד הרודפים את שני הרימונים שהיו ברשותם, מעשה שגרם להשתהות-מה של הערבים, אך זה לא עצר את הרודפים. לא היה עוד במה לעמוד מול הערבים שטופי האיבה. שישה מבני החבורה וביניהם הבחורה, נרצחו בידי הערבים במקום שנלכדו – באכזריות, בגרזינים. הניצולים ראו את מעשי הרצח הזוועתיים בהיותם מחוץ לטווח השגתם של הרודפים.”
מוטקה (אחד הניצולים):
“צעד-צעד ואנו נפרדים מהכיתה השניה ליד התל כעץ השולח שני ענפיו לצדדים. בהסתכלי אחורה, הספקתי לראות את ראשיהם כשהם גולשים לוואדי. החזרתי את מבטי כלפי כיתתי – אנו ממשיכים לצעוד. כולנו זקופים ורעננים, בשורה ישרה, מבטינו מופנים קדימה. ללא כל פחד צועדים קדימה. תשעה אנו בשורה, שמונה נערים ונערה אחת. זכורני רגע זה לפני כניסתנו לכפר. באותו מסע צריכים היינו להגיע לנירים: מסע סיור של כיתה המתנהל יום-יום בנגב, לשמירת הביטחון וההגנה במקום.
נכנסנו לכפר בלי כל חשש וללא פחד, כי לא ידע איש מאיתנו את מה שעתיד להתרחש.
אגב הליכתנו, הגענו לבאר הכפר ופה היה הדבר. לפתע יצא ערבי מבין הבתים והתחיל לירות בנו, ומיד הופיעו עשרות ערבים, שניסו להכותינו ואנו כלל לא פיללנו למאורע זה.
הוצאנו את נשקנו, אבל היינו רק יחידה קטנה מול כפר שלם. עמדנו איתן במה שהיה בידינו.
באופן מיוחד זכורה לי עמדתם הנועזת של יעקב, אסף ואריה אשר נחטפו ראשונים בידי הפורעים. החילונו לסגת, הם רדפו אחרינו וידם השיגה את מרים, מאיר ויוסף – נשארנו שלושה. המשכנו לרוץ לכיוון נירים כשאנו משאירים את הנרדפים והמרצחים מאחורינו. עייפים וחסרי נשימה עמדנו לרגע, הסתכלנו אחורה – אין כל אדם, לא הם ולא חברינו. הרוע והדאגה ריסקו את לבותינו, מה קרה ומה יקרה עם הנשארים. איך יצאנו מהמאורע, לא ברור היה.
הגענו לנירים באין אונים, משם נסענו לחברתנו בגבולות.”
יוסף ק, חבר הכשרת פלמ”ח-נען:
“מדי יום היינו יוצאים לסביבה על מנת להכיר אותה והנה באותו היום, יצאנו שתי כיתות מגבולות לסייר את הסביבה, כפי שהיינו עושים זאת יום-יום. הלכנו עד תל פארעה (שרוחן). זהו תל גבוה שממנו אפשר לראות שטח גדול ולצפות יפה על הסביבה. כיתה אחת שלי עלתה על התל וכיתה שנייה הלכה כלפי הכפר הערבי שועוט ושם אירע המקרה: מסיתים ערבים שהגיעו למקום, אספו את תושבי הכפר והסיתו אותם נגד היהודים. בראותם קבוצת יהודים מתקרבת – המריצו את תושבי הכפר לעלות עליהם ולרצחם, כי לדברי המסיתים הם באו לתקוף את הכפר. מתוך ההמון יצאו מרצחים עם רובים והתחילו להמטיר אש על החברים. שכלנו שישה חברים יקרים, שיחד איתם חתרנו להגשמה.
מיומנו של ד”ר ישראל דיאמנט (הרופא מגבולות):
“ביום 9.12.1947 חל באזורנו אירוע מזעזע מצד הערבים כלפי בחורינו. כיתת סיור לאורך קו המים, שכללה 8 בחורים ובחורה, טעתה בדרכה והגיעה בטעות לכפר שועוט. ללא כל התגרות מצדם הסתער עליהם המון פרוע ומוסת. 3 חברים הצליחו בכוחות על-אנושיים להימלט לנירים ואילו הבחורה ו- 5 בחורים נלקחו וגורלם לא נודע. ביקשנו את עזרת המשטרה הבריטית, ולעת ערב הופיעו בגבולות שתי מכוניות-ג’יפ ובהן 2 שוטרים בריטיים ו-2 שוטרים ערביים. הם באו לקחת אותי, את הרופא. צרפתי כעוזר את שמעון מגבולות. עם שקיעת החמה הגענו למבואות הכפר ונתקלנו במטר יריות מכל הכיוונים. בנס לא נפגענו ונסוגונו. שמעון חזר לגבולות ואני הצטרפתי עם הבריטים למשטרת באר שבע. למחרת חזרנו עם כוח משטרה מתוגבר לכפר. הכפר נמצא נטוש מיושביו ובמוצאות הכפר אספנו גופות פזורות ומרוטשות של הלוחמים. הם היו הקורבנות הראשונים שנפלו בנגב. בשבילי ובשביל חברי ההכשרה, זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו עם המוות וקרבנות המלחמה.”
לזכרם של ששת הנופלים, הקים קיבוץ גבולות בסוף שנת 1999 אנדרטה בצומת גבולות (מקום הכפר שועוט),כשאת עיצוב האנדרטה תרם בן גבולות, האדריכל יפתח אלוני.
הקק”ל חידשה חורשה ליד צאלים לזכרם של הנופלים – החורשה על-שם מרים שחור ז”ל מלוחמות הכיתה – ביום 1.5.2003 .