“לוח גֶזֶר”: לוח השנה העברי הקדום ביותר
כנראה שכבר האדם הקדמון היה זקוק ללוח-שנה: בין הממצאים מלפני רבבות שנים נמצאו חפצים ועליהם סדרות של חריטות במספר המזכיר לוח: 29-28 (מחזור הירח), 183-182 (מחזור יום השוויון השנתי) וכדומה. מאלף במיוחד הוא פסלון של דג סלמון בגודל טבעי, מגולף בחָט של ממותה, ועליו מספר חריטות השווה למספר ימי עונת הדיג (שהיא עונת נדידתם של הדגים במעלה נהרות הצפון למטרת רבייה) – כנראה ששימש לעזר בהתארגנות הקהילה לדיג.
בימי בית המקדש הראשון כבר היה לעברים הקדמונים לוח-שנה מסודר, אך רק שמות חודשים ספורים נותרו במקרא: איתנים – כנראה תשרי, בּוּל – כנראה מרחשוון וזִיו – כנראה אייר. שמות אלה הם מורשת הלוח הכנעני; בשלהי תקופת המלוכה כינו את החודשים פשוט במספרים סודרים (החודש הראשון = ניסן וכו’). במהלך גלות בבל אימצו היהודים – בין יתר השינויים התרבותיים – את שמות החודשים שנהגו שָם ואֵלו שמותיהם עד היום (שימו-לב ששמות החודשים העבריים שלנו נטולי משמעות בשפה העברית ואף מופיע ביניהם אל מסופוטמי-כנעני – תמוז).
בשפכי חפירות תל גזר (בין לטרון לרמלה), נמצא בשנת 1908 לוח מאבן-גיר רכה בגודל כף-יד ועליו חרוט, בעברית קדומה מאוד, טקסט של לוח-שנה שלם. הוא מיוחס לתקופת דוד-שלמה. להלן תעתיקו לכתב מודרני תוך שמירה על השורות; חסרון אימוֹת הקריאה (שטרם הומצאו אז) מַקְשה ולכן הניקוד הוא משוער. יַרְחוֹ (או יַרְחַיוּ) פירושו כנראה חודשיים. גם אותיות סופיות עדיין לא הומצאו והמרווחים בין המלים הם סוג של פרשנות (במקור לא היו).
יַרְחוֹ אָסִפ יַרְחוֹזֶ
רַע יַרְחוֹ לָקִשׁ
יֶרַח עֲצִד פִּשְׁתָּ
יֶרַח קְצִר שְׂעֹרִמ
יֶרַח קְצִרוֹ כֹּל
יַרְחוֹ זָמִר
יֶרַח קִַצ
הלוח הוא חקלאי מובהק ומתחיל בסתיו: חודשיים אסיף, חודשיים זריעה, חודשיים זריעה מאוחרת, חודש קציר פִּשתה, חודש קציר שעורה, חודש קציר השאר (חיטה) או יותר סביר: קָצִר וַכַּיִּל, כלומר קציר-חיטה ומדידת הכמות (עבור תשלום מס), חודשיים זמירת הכרמים וחודש איסוף פירות הקיץ (שֵם העונה “קיץ” בעברית במקורו הוא כינוי של פירות סוף הקיץ, בעיקר תאנים).
לוח גזר הוא רשימת העבודות של האיכר במהלך השנה ודומים לו נזכרים בספרות המשנאית וכן בלוחות מימי הביניים שנמצאו באירופה. אין בו מועדים וחגים ולא מוזכרת בו עבודת מסיק הזיתים החשובה. החוקרים עדיין לא הגיעו להסכמה בדבר מטרתו (ממה נפשכם, האיכר לא יודע מה לעשות מתי?…); קיימת הצעה שזהו תרגוּל-כתיבה של תלמיד (ישנם סימני מחיקה של טקסט שקדם ללוח השנה וכן שרידי חתימה [?] בשוליים) וכן אין הסכמה גורפת לדרך הקריאה של כמה מלים, אך הכל נפעמים מפריסת השלום מעברנו הרחוק.
לוח גזר מוצג במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול.
שתי הערות:
- בלוח גזר, השימוש בשורש י-ר-ח לציון “חודש” (שגם הוא מתייחס לירח המתחדש) מצביע על לוח ירחי, הקצר מהלוח האסטרונומי (=שמשי) והדורש התאמה אליו בעזרת העיבור (בממוצע, הוספת שבעה חודשים – של אדר ב’ – לכל מחזור בן 19 שנים).
- לוח השנה האסטרונומי, המבוסס על תצפיות בגרמי השמים, הומצא במסופוטמיה, כנראה באלף הרביעי לפני הספירה – עם ייסוד מערך ערי המדינה – לצרכי מערכת המיסוי.
ששים שניות על ראש השנה
במקורו, ראש השנה צויין אצל העברים הקדמונים כל תריסר מחזורי ירח, באביב, לעת עונת המלטות הצאן. כך היה אצל כל החברות הנודדות בעקבי העדרים, רועים העובדים את “האלה הלבנה”, אלת הפריון הנְקֵבית. כאשר העברים הפכו לעובדי-אדמה, החלו לסגוד לאל הזְכָרי המשפיע על יבולי השדה, קרי השמש (“וכסאו כשמש נגדי” – תהלים פ”ט; שופטים ה’, 31), וראש השנה הועתק לסוף הקיץ, לעת אסיף היבול מהשדה ומהמטע.
מאז מנסה המסורת למחוק כל זכר לעָבַר הנוודי של האומה – בהעלמת הבל בידי קין, בהטלת איסור על אכילת מזונם של הנוודים (בשר בחמאה) ולבישת בגדיהם (שעטנז), בהצגתם ההיסטורית כאלתר-אגו של העברים (ישמעאל מול יצחק, יתרו מול משה) ובהטלת חרם-עולם עליהם (עמלק).
ראש השנה שאנו חוגגים הוא בעצם סמל לניצחון מסורת עובדי האדמה על הרועים. מעניין, שדווקא אצלנו בגבולות קיים גמגום בנושא – על חורבות דיר הצאן הוקם לאחרונה מבנה לרפת; ומהי הרפת, אם לא פשרה בין רועי הצאן הנודדים לבין מְגַדלי הבקר במכלאות?…
מספיחי חודש החגים: “צום גדליהו”
הפרק האחרון של ספר מלכים ב’ במקרא מסתיים בסיפורם של שני אירועים דרמטיים בהיסטוריה של העם: האחד הוא תאור חורבן בית המקדש הראשון וחיסול מלכות יהודה על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל, והשני הוא חיסול שביב התקווה האחרון שנותר לשארית הפליטה בארץ – רצח הנציב מטעם בבל ביהודה, גדליהו בן אחיקם, שהיה נצר לאחת המשפחות המיוחסות בארץ. הרצח הזה היה כל-כך טראומטי, עד שהוכרז כיום אבל לאומי לדורות; וכל-כך למה? הרצח הזה שלל סופית את התקווה להתנערות יהודה ממשבר הכיבוש, ההרס וההגליה, עד-כדי-כך ששארית הפליטה שנותרה בארץ ירדה מתוך יאוש למצרים והצטרפה לקהילות היהודיות שכבר חיו שם.
הרצח בוצע בידי טוען למלוכה, נצר לבית דויד, בשם ישמעאל בן נתניה. איננו יודעים דבר על אותו ישמעאל מלבד האשמתו של הנביא ירמיהו – שהיה עֵד למאורעות הללו – כי ישמעאל רצח את גדליהו בשליחותו של מלך עמון, אולי כצעד לקראת גיבוש קואליציה נגד הכיבוש הבבלי.
עַד הרצח, השם “ישמעאל” היה נפוץ ודי-מקובל בארץ: בשם זה כוּנתה ברית ידועה וחזקה בין שבטי-נודדים בדרום כנען, בעלת קשרי-משפחה לשבטי ישראל ומתוארת על-ידי המקרא (בספרי בראשית ודברי הימים) כקשורה לעברים בקרבת-דם דרך אב קדמון משותף (אברהם); בחפירות ארכיאולוגיות בארץ נמצאו, מימי הבית הראשון, טביעות-חותם של אנשים בשם ישמעאל; עד ימי הדור השלישי של התַּנָאים, שבימיהם התחוללה מלחמת השְמָד בעקבות מרד בר כוכבא, עוד השם הזה היה מקובל.
מאז החורבן הנורא ההוא בעקבות המרד, בשנת 135 לספירה, חדלו יהודים לשאת את השם ישמעאל: אולי עקב האסון הלאומי הזה התעורר זכר ההלם ההיסטורי שגרם רצח גדליהו בידי ישמעאל, 720 שנה קודם-לכן, והשם “ישמעאל” הוחרם כאות אבל ומחאה. צום ג’ בתשרי (צום גדליהו) נחשב כשווה בעוצמתו לצום ט’ באב ומשמעות השם “ישמעאל” הפכה לשלילית בתודעה ובמורשת של ישראל ונרמזת ככזאת בכתובים בהתייחסות לישמעאל בן אברהם (המוצג שם כאלתר-אגו של יצחק) ולשושלתו.
דן גזית