להקמת מצפה גבולות, זאת לדעת, היו כמה שלבים:
ראשיתו נעוצה בקבוצה לא-גדולה של יהודים טובים,
שקנו כבר לפני כמאה שנה אדמות מבדואים ומֵערבים
בעוד שהמוסדות טענו: השטחים הללו בכלל לא שווים!
זהו מדבר צִיָּה וצלמוות, חבל על הכסף ועל הזמן –
אבל היהודים לא התיאשו, ועוד יסופר כי יאומן
כיצד בתרצ”ד ניסו להקים ישוב בבִּיר-שֶׁנֶק הסמוכה
ואיך במאורעות תרצ”ו-תרצ”ט נקלעו הכל למבוכה,
וביאושם מכרו את נכסיהם לַקָקָל בפרוטות –
(מסתבר שלגאולת קרקעות יש כל מיני שיטות…)
ובטרם התאוששו מאֵימת המאורעות, ממשלת פלסטינה
אסרה קניית קרקעות והתישבות בין ים-סוף וקסטינה
וכך, כל הנגב – כולל אדמות היהודים – הפך מיידית
לחלק מן המדינה הערבית המתוכננת העתידית.
ואז המוסדות הלאומיים נכנסו ללחץ וּלמצוקה
מפני שמרגע זה ואילך מופעלת כנגדם החוקה!
וכך הוא הנוהג: כששלוש שנים קרקע מוּבֶרֶת –
לבעלות המדינה, לפי החוק העותומני, היא עוברת.
ואז, למַרְבֶּה הזוועה, כמעט באותה השנייה –
גם פרצה מלחמת העולם השנייה.
ולבריטים ממש לא היו אז ראש ועצבים
להתעסק בַּמריבות בין היהודים והערבים.
ואז החליט יוסף וייץ באומץ-לב ובנחישות
שעתה הוא בדיוק הזמן, ברשות או שלא ברשות,
לשגר פלוגות-עבודה אל אדְמות הלאום בשממה
ולהקים שם “מִצְפּות” – כך הן כּוּנוּ, משוּם-מה.
ובינתיים – בפלסטינה הקטנה הימים קשים; Avishai Teicher via Wikimedia | CC BY 2.5
החלו להגיע שמועות על השואה, דברים מיאשים,
והגרמנים בצפון-אפריקה חותרים במֶרֶץ לעבר קהיר
והיהודים בָּאָרץ מְצַפִּים שאת החשיכה אור אחד יאיר –
והנה, אור אחד הודלק בנגב במאי ארבעים ושלוש
רון חלוצים הזדמר וצליל מעדר ומַכּוֹש
היה זה מ צ פ ה ג ב ו ל ו ת, חלוץ המצפים
יומולדת שִשִים נחגוג לו במחולות ובתופים.
דן גזית, 12.5.2003
