(בִּתְרוֹנוֹת בגדות הנחלים בחבל הבשור)
מתוך מחקר שמשרד החקלאות פרסם בשנות ה-80 (ציטוט מקורב): “בתרון נוצר כאשר יש די משקעים הגורמים לזרימת-סחיפה אך אין די בהם כדי לפתֵּח כיסוי-צומח המעכב את הזרימה”. אוֹכְּסִימוֹרוֹן כַּדָּרְבוֹנוֹת, שעליו ניתן להוסיף – “בשיפוע ובתשתית מתאימים”.
אין כעולם הבתרונות של הנחלים גרר ובשור בכל ארץ ישראל*. כמו שֶׁשָּׁנִינוּ, רק בחבל הבשור התחתי קיימת מערכת נחלים חתוּרה בתוך שמיכה מישורית עבה של אבק, שהגיע – ועדיין מגיע – מזה רבבות בשנים** עם הרוחות. לאחר ששקע האבק, הוא הֻשְׁטַח על-ידי הגשמים לשכבות מקבילות ומפולסות של חרסיות וליס. האבק הזה, מוּצר-בְּלָיָה של סלעים רחוקים בצפון אפריקה, נושא שמות אחדים; השמות קשורים לתקופות ההרבדה שלו, למינרלים שהוא מכיל (מינרלי חרסית, קלצית, קוורץ, מיקה ועוד), ליסודות הקורֶט שבו ולצורת הגרגר שלו; אך החשוב הוא – קיימת תכונה משותפת לכל סוגי המשקע הזה: ברדת טיפות הגשם הראשונות, נוצר עליו במהירות קרום בלתי-חדיר (כמעט) למים כתוצאה מתפיחת מינרלים, מצב המשפיע על הצמחיה הטבעית, על העיבודים החקלאיים, על זמינות המים לצמח ועל קצב התקדמות הבתרונות מאפיק הנחל (המכוּנה “בסיס הסחיפה”) אל תוך המישור.

כיצד נולד בתרון? לשם-כך דרוש שקע קטן (למשל – עִקְבַת סוס, חיטוט דַּרְבָּן) בשולי המישור; בעת גשם, המים השוהים בתוכו (במחזורים אחדים) נספגים לאיטם היטב, ממיסים בדרכם תלכידי-גיר זעירים ויוצרים במקומם חללים ספוגיים. לאחר חורפים אחדים, המים “תופסים” מפלס-אבק ומזדחלים לאורכו לעבר ערוץ הנחל עד שנוצרת מחילה. עם הזמן המחילה מתרחבת, עד שיום אחד היא מתמוטטת – ונולד נקיק ההופך, תוך שנים אחדות, לבתרון עמוק.
לפעמים ניתן להעריך את גיל ההִתְחתרוּת לפי מידת פגיעתה באתרים ארכיאולוגיים מתוארכים שבדרכה.
השטח המבותר הוא בעל הופעה מרשימה; ישנם בתרונות תלולים שעומקם כ-25 מטרים (בין פארק אשכול לנחל גמילה ובנחל גרר התיכון). עקב התנאים הקיצוניים בעומק הערוצים (בקיץ – קרינה חזקה וחום רב; בחורף – זרימת אוויר קר מאוד בכעין “נִקְבַּת-רוח”), עולם החי והצומח בהם הוא מיוחד ושברירי.
אבל לבתרונות יש גם תכונה נִבְזִית: מטִּבְעַם – ראשם מתקדם ללא הרף לתוך המישור, לעתים עד-כדי מטר אחד בשנה, ושטחי חקלאות נרחבים אובדים. בעבר ניסתה הקק”ל להלחם בתופעה בכך שמילאה בעפר את הבתרונות ונטעה עצים על גבי המילוי; השיטה הזאת הועילה רק כשבסיס הסחיפה הוא רדוד (למשל בנחל אסף). בשנות ה-70 של המאה ה-20 נמצא פתרון יעיל למפגע, ביוזמת רָשות הניקוז של משרד החקלאות: עוברים במפלֶסֶת צמוד מאוד לשולי הבתרונות, על כל פיתוליהם, ויוצרים דרך רחבה ומשופעת לעבר השדות. מֵי הגשמים העודפים זורמים בתעלה שנוצרה בשולי הדרך המשופעת ומנוקזים לנחל – בהתאם לתנאים הטופוגרפיים – בצורה מבוקרת, דרך פתחים מצוּפּים בשכבת חלוקי-נחל מחוזקת ברשת ומעוגנת בבטון. התחתרות הערוצים נבלמה!
אלחנן וינברגר (מכפר מימון) , מוותיקי רשות הניקוז, מסר לי כי השיטה היעילה הזאת מקובלת מזה עשרות שנים בארצות מזרח ומרכז אירופה וכן בארצות הברית; היא הובאה לכאן על-ידי אגרונומים-עולים מהארצות הללו.
לעתים חקלאים נהגו לסכור את פתחי הערוצים המנקזים את הבתרונות אל הנחלים וכך ליצור שטחי-עיבוד מושקים זעירים (כנראה שבתקופה הביזנטית גידלו בהם, בין השאר, זיתים). בגדות נחל בשור, בין צאלים לפארק אשכול, אותרו עשרות סכרים קטנים כאלה; במעלה אחד הערוצים נספרו שבעה סכרים, במרווחים של כ-15 מטרים!
דן גזית
* מערכת דומה בזעיר-אנפין (כ-50 דונם) חבויה בהר קרן ומוכרת ליודעי-ח”ן.
** ומצטבר בעוצמה ממוצעת של כמטר אחד לאלף שנים (=מילימטר אבק בשנה על המדפים…).
– ותודה לד”ר יעקב ניר על שקרא את הדברים וגם החליק הדוּרים.
פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-84”