(שֵׁמְפָּעַל נכנס להיסטוריה)
זמן רב ייחל האכר מהכפר הקטן שעל גדת הנחל לרגע הזה: סוף-סוף עלה בידו לשלם את חובו לגובה המיסים בעיר יוּרזה הסמוכה, עבוּר מה שֶלָווה מאוצרה. בשמחה הציג לבני ביתו את שטר החוב שקיבל תמורת מטיל הכסף, שהרוויח בזיעת אפיו לאחר שמכר את יבול שמן הזית. “הנה, חוסל החוב”, קרא בסיפוק וניפץ לרסיסים את השטר, שהיה חרוט – כמקובל – על שבר חרס.Marie-Lan Nguyen | public domain Via Wikimedia
למזלנו, בתקופה הכנענית עדיין הנייר (הכָּלה) לא הומצא והחרס (העָמיד) שימש כמצע נוח לכתיבה בדיו או לחריטה; וכך, כעבור 3200 שנה, נמצא בחפירה ארכיאולוגית אותו שטר-חוב מרוסק בכפר עלוּם השם בגדת נחל בשור, כ-6 ק”מ מדרום לתל גמה (“יורזה”) ועליו חרוט בכתב אלפביתי כנעני, משמאל לימין (!): “שמפעל.איאל.ש.10”, כלומר – “שֵמְפָּעַל (בן) אַיֵּאֶל (חייב) עשרה שקלים”. “10” מצויין בסיפרה מצרית, כמקובל בדרום כנען שהיתה תחת שלטון מצרים בעת ההיא.
וכך, לא בזכות היותו שליט או כוהן – הדואגים להנצחת שמם על אנדרטות – אלא בגלל חוב צנוע בן עשרה שקלים (כ-75 גרם כסף) וקפדנותו של הפקיד, הוענקו חיי אלמוות לשמו של האכר הכנעני מחבל הבשור.
כפרו של שמפעל (שחורבותיו כוּנוּ בערבית קוּבּוּר אל-וַּלאיידה)[*] היה אחד מצמד יישובי-פרזות (=ללא ביצור) זעירים משלהי התקופה הכנענית המאוחרת (1200 לפנה”ס) בחבל הבשור התחתי; לעומתם התנשאו, בראשי ארבעה תילים (שרע, הרור, גמה ושרוחן), מרכזי-שליטה מצריים מבוצרים. המערך היישובי הזה מעניין ומבטא, לכאורה, חוסר איזון בין עיר וכפר – אולי על רקע גיאופוליטי.
חשיבותו של החרס הכתוב מקוּבּוּר – מלבד התוספת לאוצר השמות הפרטיים הכנעניים – היא עצומה לחקר התפתחות הכתב האלפביתי, שהמצאתו גרמה למהפיכה תרבותית ברחבי העולם. אכן, סימני-כתב כבר הומצאו כ-2000 שנה קודם לכן עם התפתחות הציביליזציות הגדולות (סין, עמק האינדוס, מסופוטמיה, מצרים), אך השיטות היו כה מסורבלות עד שידיעתן היתה נחלת בודדים ונבחרים; וכמקובל – המחזיק בידע הוא המחזיק בשלטון. כבר על סף האלף השני לפנה”ס ניסו במקומות שונים לפשֵט את הכתבים (למשל באגן הים האגאי) אך לא הצליחו לחרוג מעקרונותיהם שהושתתו על אידאוגרמות (ציור=רעיון) וסילביגרפים (סימן=הברה).
במאה ה-18 לפנה”ס הופיעו, בשפה הכנענית, הכתובות האלפביתיות הראשונות. הן כללו 27 סמלים פשוטים שהעיצור הראשון בשמם הוא ה”אות”; למשל – [] סימל “בַּיִת” ולכן בוטא “בּ”. לדעת החוקרים אפשר להבחין כי סמלים אחדים אומצו מתוך רפרטואר הסימנים המצרי, מה שמצביע על הסביבה התרבותית שבה “התבשל” האלפבית; המצאתו הפכה לראשונה את ידיעת הקריאה והכתיבה למוצר עממי, המתבטא בַּממצא הארכיאולוגי במִדרג כתובות – מאנדרטות מלכים ועד שרבוטי רועים. ניתן לומר, ללא הגזמה, כי המצאת האלפבית בכנען היתה הצעד הראשון במסעה הארוך של האנושות לעבר הדמוקרטיה.
הכתובות האלפביתיות הראשונות נכתבו בכל הכיוונים, כנהוג כמעט בכל הכתבים העתיקים, וכונו במחקר “פרוטו-כנעניות”. בסביבות שנת 1100 לפנה”ס התייצבה הכתיבה מימין לשמאל, הסמלים “התרככו” לסימנים קוויים, הֲגָאיִים אחדים נטמעו באחרים ונותרו 22, והכתב נקרא “פיניקי”, אבי הכתב העברי הקדום. מעט קודם לכן הוליד הכתב הפרוטו-כנעני את הכתב הפרוטו-ערבי שממנו התפתחו כל הכתבים שבדרום-מזרח אסיה. הכתב הפיניקי היה גם אבי הכתבים היווני, הלטיני והקירילי (=הסלאבי), כלומר, אבי כל הכתבים הנפוצים ביותר בעולם כיום.
וכך זכה שמפעל בן איאל מחבל הבשור לחיי נצח, בהיותו משולב בתולדות אחת ההמצאות החשובות ביותר של הגניוס האנושי – המצאת האלפבית.
דן גזית
– אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע החלה בשנת 2007 בחפירה לימודית מסודרת באתר. בעונת החפירות הראשונה התגלה כי ה”כפר” של שמפעל כָּלל גם הוא מרכז שליטה מצרי. על חורבותיו של אותו מרכז-שליטה נחשף מפלס-חיים ובו הרבה מאוד קירמיקה המכונה “פלישתית” והמתארכת את השכבה למאה ה-11 לפני הספירה. כ-300 מ’ מזרחה נחשף – בראש תלולית נרחבת – כבשן להפקת סיד בן המאה ה-8 לפני הספירה.
הארכיאולוג פרופ’ רם גופנא היה הראשון שבדק את האתר ופרסם אותו בשנת 1962 בשם “חצר כפתורים” (בעקבות עמוס ט: 7). במסגרת מחקריו על אתרי תקופת הברזל (“התקופה הישראלית”) בחבל הבשור. אחרי גופנא בדקו את האתר גם הארכיאולוגים דוד אלון ורודולף כהן.
מקור המים של קובור אל ולאיידה היה במפלס הגבוה של מי התהום באפיק נחל בשור, ליד שפכו של נחל גמילה אליו (“ככה זה” 38). לתוך מפלס זה חפרה קק”ל אגם קטן המשמש לנופש ולבילוי.
[*] אל ולאיידה היה פלג של של שבט בדווי שהגיע ממצרים במאה ה-19 והסתפח אל מטה הג’באראת; ה”קובור” הוא שדה הקברים הנרחב, בן המאה ה-8 לספירה ואילך, המשתרע מצפון לאתר.
פורסם לראשונה ב “ככה זה 3”