בערב יום הכיפורים, שנה קודם לפרוץ המלחמה, עבר על אביהּ של ניצה אירוע בריאותי חמור והוזעקנו לחדרה. יצאנו עם הרֶנוֹ 4 של הקיבוץ אחרי השעה 22.00 כדי להימנע מ”מארבים”. בדרך אספנו חייל בטרמפיאדה של אשדוד שהיה צריך להגיע לחיפה והוא מייד נרדם במושב האחורי. צומת נתניה נראה חשוך אך כשהתקרבנו אליו, בערך בחצות, הסתבר שהוא היה שחור מרוב חרדים.
לפני שהבנו מה קורה, הותקפנו באבנים גדולות שריסקו את שמשות המכונית, כופפו את הפחים וגם פגעו בנו. החייל התעורר בבהלה ורצה לפתוח באש ובקושי עצרנו בעדו. למזלנו, הגיח לפתע מאחור אמבולנס מצפרר שהסיע צוות לבית החולים הלל יפה (שליד חדרה). אחרי שבדק ונוכח שאנו בחיים, הציע לנו נהג האמבולנס להיצמד אליו להמשך הדרך תוך הודעה “משמחת” כי “בצומת אולגה הרבה יותר גרוע”. כך ניצלנו ממוות מידי הטרור היהודי.
כשהגענו לחדרה התקשרנו למשטרת חדרה; שם ענו: זה לא אצלנו, התקשרו לתחנת נתניה (…). דברנו עם משטרת נתניה והם סיפרו לנו שהפושעים כבר רגמו להם שתי ניידות ו”אין מה לעשות; תבואו מחר, תסעו עם הסיור ותנסו לזהות מי זרק עליכם” (…). (דרך אגב – שמרנו למזכרת את אחת האבנים הגדולות שהחטיאו אותנו בנס – באחת המגרות בסלון שלנו במשך שנים). איני מסוגל לתאר לכם את הפרצופים של אנשי המוסך בגבולות, כאשר הבאתי לשם את הרנו המצ’וקמק אחרי שחזרנו… למיטב זכרוני, הם ערכו לו תפילת-אשכבה ונפטרו ממנו (ועל הדרך בחזרה מחדרה תוכלו לקרוא בפוסט “אקדח – אבן אדומה“.
לזכר הצלתנו המופלאה, החלטנו ביום הכיפורים הבא לציין מלאת שנה לטראומה בפיקניק משפחתי בחוף חֲרוּבֶּה (ולמי שלא זוכר או שנולד מאוחר מידי: היה זה אחד החופים הנפלאים בדרך לאל-עריש, בימי האימפריה). בדרכנו לשם החלטנו להיכנס למחנה הצבאי שליד כרם שלום ולדרוש בשלומו של במבי מגבולות, ששהה שם במילואים. פגשנו אותו בעמדת הש”ג בחגור מלא ולשאלתנו השיב כי כבר ב-9.00 בבוקר הגיעה ל”גוש מגן” (המפקדה הצבאית של האזור) התרעת-כוננות. כנראה שה”גוש” היה בין היחידים שקיבלו את הפקודה ברצינות כלשונהּ…
בילינו כל היום בנעימים בחוף (לא פתחנו רדיו – יום כיפורים!…). חזרנו בסביבות 16.00 ובדרכנו לגבולות פגשנו שיירות של רכב צבאי באות ממול – ועדיין לא קלטנו. בדרך ממגרש החנייה הראשי של הקיבוץ הביתה, “צד” אותנו יוסי דגן, סיפר לנו שכנראה פרצה מלחמה ושאגיע מייד לנשקייה. שם חתמתי על בֶּזָה (מק”ב=מקלע בינוני) ועל ג’פי כ”מספר 2″ ונאמר לי (בתור מומחה, בוגר קורס מפקדי צוותי מק”ב בן 24 ימים במחנה דוֹרָה, דרומית לנתניה, שנה קודם לכן) להכינו לנ”מ (=נגד מטוסים) ולהציגו בעמדה מאחורי בריכת השחייה; יש להדגיש, כי ללא העצים הגבוהים העוטרים היום את הגבעה שעליה נחפרה הבריכה – הנקודה ההיא, אשר בשוליה הוקמה העמדה, שולטת על הנוף בצורה יוצאת-דופן, וכונתה “מוצב הבריכה”(*).
כך ביליתי עם ג’פי בעמדה שמאחרי הבריכה את 72 השעות הראשונות של המלחמה הנוראה ההיא – בהגנה על קיבוץ גבולות ובכלל על המולדת, מפני מטוסי-אויב (שלמזלנו לא הגיעו). הזמן נחלק בין שינה בתורנות, אימונים לג’פי על המקלע וסיפורים בלי סוף, בעוד הטרנזיסטור פולט שירים עבריים ללא הפסקה. מידי-פעם מישהו גם נזכר והביא משהו לאכול (האמהות והילדים לא הורשו להתרחק מהמקלטים). בלילות שמענו הדי פיצוצים מדרום-מערב ומידי-פעם ראינו הבזקי-אור, וחשנו – באנחת רווחה – שהחזית הולכת ומתרחקת מאיתנו. בשלוש היממות הבלתי-נשכחות הללו למדתי רבות על ג’פי ועל גבולות בימיה הראשונים.
לאחר שנרגעו הרוחות, הסתבר שברשומות נחשבתי למגויס במלחמה ההיא וגם לי הוענק אות מלחמת יום הכיפורים.
והערה על מכונית הרנו 4: מאוד אהבנו אותה! משפחתנו נסעה בו עד לשארם-א-שיח’, סרנו לכל חופי הרחצה בדרך, והמכונית התייחסה בזלזול לכל הדיונות בחופים ואף גררנו איתה מכוניות שהתחפרו בחול…
דן גזית
(*) אתר השיקום של מוצב הבריכה שבוצע לא מכבר – שגוי; במקורו, הוא היה סמוך לפינה הדרום-מערבית של הבריכה ולא במקום ששוחזר (בצפון-מערב), ולא היה לו גג .
סיפורים משפחתיים מכוננים.
איפה האבן ההיא? עדיין שמורה אצלכם?
אני מניח שכן. מאז נוספו הרבה חללי-איכסון בבית…