על-פי מילון אבן-שושן, לשם העצם “אקדח” ישנם שני מובנים: סוג של אבן אדומה וגם – כלי נשק. אני מניח שאין כל קשר ביניהם, כי האקדח המופיע במקרא (ישעיהו נד) מתפרש כאבן בעלת גוון אדום. האקדח שאני אעסוק בו כאן מלווה אותי מילדות – ולהלן סיפורו.
בשנת 1945 משפחתי התגוררה בשכירות בקומה השנייה של בית-קומותיים בלה מזוקן בדרום חדרה, בסמיכות לקבוצת מחנות בריטיים. במרכזי שביניהם לאבי היה משרד – כאזרח העובד בצבא )הבריטי) וממנו שלט ביד רמה על העסקתם של עשרות רבות של פועלים ערבים שעבדו שם. כמובן שלא ידעתי אז, כילד בן 8, שבמקביל הוא היה פעיל בארגון “ההגנה” וככזה היה ברשותו נשק (לא-חוקי, כמובן) שאם היה נתפס (בחיפושים שנערכו מידי פעם במהלך פשיטות) – היה מוטל עליו עונש כבד ביותר. כדי למנוע מראש תקלות מביכות, יום אחד קרא לי אבא למרפסת הקטנטונת של המטבח והצביע על אחד מרעפי הגג באמרו: מתחת לרעף הזה חבוי אקדח עטוף במגבת. אם יהיה חיפוש אצלנו או שיקרה לי משהו – רק שתדע. בנוסף, את הלול של מוישיק, אחי התינוק, הרכיבו באותה המרפסת והוא מילא את כל חללה, כנראה במחשבה שמול התינוק בלול יוותרו המחפשים על המאמץ לפלס להם דרך הלאה.
אבא סמך עלי. כנראה שבמתיחות שרחפה אז בחלל, הילדים התבגרו מהר יותר. היה זה אקדח F.N. שהוענק לאבא על-ידי אחיו הבכור סשה (יששכר) ועל קת העץ שלו היתה צמודה לוחית-כסף עם חרוטת-הקדשה. יותר מאוחר נודע לי כי כשאבא היה נעלם בשבתות מהבית – הוא הדריך בירי מגוייסי-הגנה טירונים במחצבות הכורכר הנטושות של גבעת שייח’ ח’ילו, צפונית לשכונת נחליאל. לאחר כמה חודשים – גם אני זכיתי ל”שעורים פרטיים” באקדח מאבא, אך לא הרחקנו עד גבעת השייח’: היינו יורים בשולי שדרות עצי השיטה שגבלו בפרדסים, עד שיום אחד גילו אותנו בני-נוער מנחליאל (הם צעקו לשמע היריות : “אצ”ל עושה אימונים!!!”…) – וחדלנו עם המטווח הפיראטי.
כעבור פחות משנתיים עברנו לגור בשיכון נווה-עובד, במזרחה של חדרה, לא הרחק מהכביש הראשי לתחנת הרכבת – והימים היו ערב עזיבת הבריטים. באחד הלילות פוצץ הגשר על הכביש – זה שמתחתיו עברה תעלת הניקוז הראשית של נחל חדרה (אז ואדי אל מפג’ר) – כנראה על ידי אחת מתנועות המרי. מוקדם בבוקר יום המחרת לקח אותי אבא למחסן שבחצר, הצביע על קופסת פח גדולה על אחד המדפים – ולא היה צריך להוסיף דבר: הבנתי כבר … לאחר שנתיים-שלוש כבר זכיתי לירות באקדחו של דודי יצחק (איצ’ה) קולודני – אקדח פרבלום כבד שרכש כאשר עבר לגור בשכונה נידחת בדרום חדרה; היום שמה “שכונת שמשון” אך אז כונתה “שכונת הנהגים” כי מייסדיה היו נהגי האוטובוסים הראשונים בחדרה.
עם הכרזת המדינה, חולקה חדרה למספר חלקים (“אזורים”) וכל אחד מהם היה אחראי על ביצוע שמירות הלילה בשטחו. אבא היה מפקד אזור כזה במזרח המושבה ומשרדו, ובו גם מחסן הנשק, היה סמוך למבנה סניף הנוער העובד, מדרום-מזרח לבית הספר “בית החינוך”. בשמחה רבה עזרתי לו בניקוי כלי הנשק וכמובן ניסיתי לירות בכולם (“לוודא שהם בסדר”…) בחצר המשרד. עד היום אני זוכר את הכובד של הרובה הקנדי הארוך ואת הרתע הקל של הרובים האנגלים והצ’כים לעומת הכאב בכתף שגרמו לי האיטלקיים. אבא גם יזם תחרויות-קליעה ביני לבין השומרים השונים ואכן הצטיינתי בכך.
טרם גיוסי לצה”ל התברר לי להפתעתי, שאפילו לאמא היה אקדח שאבא השיג עבורה, עדין ו”נשי” אבל יורה!… כאשר כיהנתי כמ”כ ב”מחנה 80″, הייתי מתרוצץ רבות בלילות בין הבסיס לחדרה ותמיד האקדח הזה היה בכיסי (ונא לא לשכוח שזאת היתה תקופת הפדאיון והמסתננים).
בשנותי הראשונות בגבולות עבדתי הרבה בשדות פלוג’ה של הקבוץ (על-יד קרית גת) ותמיד היה אקדח טעון מונח מתחת למושב הטרקטור. למזלי לא נאלצתי להשתמש בו – היה זה אקדח תופי עתיק שהגיע לשמעון אלוני עוד בימי טרום המדינה. כאשר התחלתי לעבוד ברשות העתיקות – בסוף שנת 1989 – רוב עבודתי עסקה בפיקוח על שטחים פתוחים ולכן סוף-סוף החלטתי שהגיע הזמן להצטייד, לראשונה באופן חוקי, בנשק אישי. רכשתי (במחיר סימלי מחבר שעיסוקו בכך) אקדח אמין, מילאתי טפסים, שילמתי דמי רישוי, נבחנתי במטווח – והתבאסתי שאאלץ לחזור על התיאטרון הזה כל שנה. לא רכשתי נרתיק (אף כי פעם אחת כמעט ולא עמדתי בפיתוי: זיהיתי בביקורי בירדן חנות קטנה של אושכפי שייצר נרתיקי אקדחים יפהפיים בזיל הזול, אך חששתי מהסתבכות במעבר הגבול…) ונהגתי לחגור את האקדח מאחור, תחוב בתוך המכנסיים מעל החולצה ( ומאז ברוב החולצות שלי נוצרו חורים מאחור…). תוך כדי עבודתי בשטח היו לי במשך השנים פגישות מרתקות עם בדווים וחשתי שהם מתייחסים בחשדנות לזרים נושאי-נשק. תובנה זאת ואחרות (כגון נהלים מעיקים של אחזקת הנשק בבית) גרמו לי יום אחד לעצור במשטרת אופקים ולהפקיד בה את האקדח לנצח.
אירוע אחד ויחיד גרם לי פעם אחת ויחידה לשלוף את האקדח ולנופף בו: בנסיבות מצערות, נאלצתי פעם לנהוג באזור המרכז ביום הכיפורים. מתחת לאחד הגשרים שמעל הכביש ארבו כמה נערים והתחילו לרגום אותנו באבנים. הוצאתי את היד עם האקדח מהחלון – וזה הספיק. גם הפעם האקדח לא ירה במערכה השלישית.
דן גזית, 13.10.21
מרתק!
וגם רותם זכה לשיעור ממך, לא?
שיעור במה?
קוראתך תמיד בעניין כן, והיטב זוכרת את אמירתם השגורה של תושבי המ”א אשכול, שאמרו שדבר ראשון בעלוני המועצה, קוראים את מדורך. כך היה, באמת ובתמים!
[…] כשהגענו לחדרה התקשרנו למשטרת חדרה; שם ענו: זה לא אצלנו, התקשרו לתחנת נתניה (…). דברנו עם משטרת נתניה והם סיפרו לנו שהפושעים כבר רגמו להם שתי ניידות ו”אין מה לעשות; תבואו מחר, תסעו עם הסיור ותנסו לזהות מי זרק עליכם” (…). (דרך אגב – שמרנו למזכרת את אחת האבנים הגדולות שהחטיאו אותנו בנס – באחת המגרות בסלון שלנו במשך שנים). איני מסוגל לתאר לכם את הפרצופים של אנשי המוסך בגבולות, כאשר הבאתי לשם את הרנו המצ’וקמק אחרי שחזרנו… למיטב זכרוני, הם ערכו לו תפילת-אשכבה ונפטרו ממנו (ועל הדרך בחזרה מחדרה תוכלו לקרוא בפוסט “אקדח – אבן אדומה“. […]