ויקטור וחברים

(מנפלאות פסיפסי באר שמע)

בחפירת-הצלה בשנים 91-1990 נחשף, בעזרת מתנדבים מחו”ל ומהאזור, חלק גדול מכנסיה מפוארת בשולי חורבת באר שמע (ח’ אל-פַאר) בין צאלים לאורים. הכנסיה, שהיתה מוקדשת לסטפנוס, המרטיר הנוצרי הראשון, משופעת בכתובות הקדשה ברצפות-פסיפס ושימשה במאות החמישית עד השביעית לספירה כאתר-פולחן לצליינים בדרכם להר-סיני. גולת הכותרת של החפירה היתה רצפת האולם שנותרה כמעט בשלמותה: בתוך 55 מדליונים ומחוצה להם, מתוארים בחיוניות מופלאה ובסצנות מורכבות 47 בעלי-חיים ו-9 בני אדם וכן חפצים שונים.

בראש הפסיפס, בקרבת הבמה, מתואר גבר עומד, לבוש בפשטות ויחף, המניף בשתי ידיו כעין טס עגול שעליו מונח חפץ הנראה ככרע של בעל-חיים ומעליו כתובת ביוונית BIKTWP, משמע “ויקטור”; זהו, כנראה, ויקטור כַּלְכָּל הכנסיה (המוזכר באחת הכתובות), “בעל המאה” שדאג להנציח את דמותו במקום בולט כאדם צנוע ונדיב. בבסיס הפסיפס, בקרבת הפתח הראשי, מתוארת אשה יחפה במחלצות פאר, עטורה בעדיי זהב, כורעת ומניקה ילד. שאר הגברים בפסיפס נראים כעוסקים במלאכות האופייניות לאיזור – הובלת שיירות, מרעה וחקלאות: ואכן, כך תוארה הרצפה בדוּחוֹת הזמניים שפורסמו עד כה.

הרהורי ה”כפירה” הראשונים בנושאי הרצפה התעוררו בי כשעסקתי במשמעותה של המֵינֶקֶת והעולל שבחֵיקָהּ; פסלתי את האפשרות שהם מרים וישוע, כי אין תקדים לכך בכל האמנות הנוצרית שהאם והבן יופיעו על רצפה המיועדת למרמס. זמן-מה נקטתי באופציה המיתולוגית, דהיינו שלפנינו הַאֲנשה של האֵלה המצרית איזיס ובנה הורוס – שאומצו בידי העולם ההלניסטי ושמשו באמנות כסמלי האמהות, החסד והחסות – וכך התייחסתי גם לדמויות האנוש האחרות, כגון גבר מגושם הנתמך באַלָּה כבדה – המזכיר את תיאור הרקולס, אל חביב על תושבי עזה השכנה והמופיע גם על מטבעותיהּ.

כשנתיים לאחר החפירה בבאר שמע בצעתי סקר ארכיאולוגי יסודי במערבו של בסיס חצרים והופתעתי מהֵעדרם של שרידים מימי הבית הראשון – תקופת פריחתה של באר שבע הסמוכה. עלה בדעתי שזהו “מדבר באר שבע” המקראי (בראשית כא: 14) שבו,לפי המסורת המקראית, תעתה הגר, השפחה המצרית, בדרכה הביתה (למצרים!) לאחר גירושהּ: הכיוון מתאים (מבאר שבע דרך באר שמע, לעבר מצרים), המרחק מתאים (שעות הליכה מועטות עד ש”כָּלו המים מן החמת”), המקום מתאים (מדבר) ואף בארות אחדות יש בשטח, חלקן עתיק מאד (וראו פסוק 19). אין כל מניעה שהמסורת המקראית על נדודי הגר ובנה ישמעאל נשמרה באיזור וחוזקה על-ידי הנצרות (שקידשה אז גם את ה”ברית הישנה”). תמונתה של הגר בפסיפס מדגישה את הניגוד בין לבושה המפואר (הכולל שביס המסתיר את שערהּ!) לבין היותה יחפה, כדרך הנוודים; בנה היונק מקושט באצעדות ובצמידי זהב ובידו צעצוע דמוי קשת, להדגמת תאורו המקראי (פסוק כ).

היה זה הצעד הראשון שהובילני לתובנה, שבעצם כל הרצפה מוקדשת לתאורי האבות, כראוי לטריטוריה שבה פעלו על פי המקרא: ויקטור הוא אברהם המקבל את פני המלאכים בפת (המכוּנה עוגה = “עגולה”) ועליה נתח הבשר (יח: 6-7), והוא יחף וצנוע-לבוש כיאה לאיש-מדבר (או שמא הם הלחם והחמת=נאד המים שנתן להגר בעת שילוחהּ ?); מתחתיו האחים עֵשָׂו (“איש שדה”) שעון על אַלָּה ויעקב (“איש תם”), רועה עדִין המחלל באבוב; מימינו חם בן נוח (מתואר כאיש שחור רכוב על פיל) ומשמאלו יפת אחיו (ויחדיו מהווים את סמל האנושות כמכלול); מתחתיהם צמד מובילי גמל וחמור טעונים, המזכירים את פרשת אליעזר, יצחק ורבקה (פרק כד). ומי מהאבות חסר? כמובן – יצחק, שהרי ה”סיתרא אחרא” (“הצד האחר”) שלו הוא אחיו-למחצה, ישמעאל, המופיע במלוא הדרו התינוקי בבסיס שטיח הפסיפס, במקום המכובד ביותר כיאה לגיבור הסיפור.

אם כל זה אינו פרי דמיוני הקודח – וַּי-וַּי-וַּי איזה פוטנציאל תיירותי קבור לנו על סף ביתנו !

דן גזית

• בתודה לחברי מבארי, מאורים, מצאלים, מגבולות ומרחבי המועצה האזורית אשכול שהתנדבו, אם בחפירה ואם באירוח, לפרוייקט הזה. אני גם בטוח שהמתנדבים מחו”ל מהקיבוצים השונים חזרו לביתם עם חוויה אדירה לכל חייהם.

פורסם לראשונה ב ” ככה זה , גיליון-10″