ויהי במלאת עשור לגבולות

כידוע, בימי ילדותי ונעורי ביליתי את רוב זמני הפנוי בקן תנועת השומר הצעיר בחדרה. היום נראה לי, ממרחקי הזמן ודרך ערפילי הזיכרונות, שהצריף הזה שבקצהו של רחוב ז’בוטינסקי (דוקא…) השלים לי היטב את האווירה הטובה שבהּ צמחתי.

אחד הנהגים היפים של התנועה היה מילוי חיובי של הזמן הפנוי של “החופש הגדול” – ועיקרו היה “מחנה העבודה”: יציאה לשלושה-ארבעה שבועות רצופים של עבודה לקיבוץ כלשהו; מלבד מתן עזרה למשק, היו למחנות העבודה ערכים חינוכיים וחברתיים – חינוך לעבודה, חינוך לעזרה הדדית, לחיים בצוותא, להתנהגות בתנאי לחץ ולמילוי חיובי של הזמן.

שכבת הגיל שלנו בקן נתכנתה “עֵדָה”, רוצה לומר – קבוצה מגובשת, בעלת ערכים ומנהגים משותפים, כעין קהילה מאוחדת בפעילותהּ, במעשיהּ  ובשאיפותיהּ; קבוצתנו כונתה “עדת משואות – שכבת נירים בוגר” וכך גם נרקם על גבי דגלנו (וראו באתר זה את הפוסט “דגל שהוא נס”), שליווה אותנו בכל מפגש ובכל פעילות אחרת: טיולים, ימי-עבודה בודדים – אני זוכר שעבדנו בבית זרע ובהעוגן – וכן משחקים צופיים, “גיוסים” (למשל – פירקנו ומכרנו בלוקים של בורות סופגים בריטיים נטושים למען רכישת ספריה לקן), “ימי-סרט” = כינוי להתרמות למיניהן וכדומה (והיום הדגל שוכן למזכרת בארכיון התנועה).

בסוף כתה ט’ (1952) יצאנו למחנה העבודה הראשון שלנו – בדליה. שוכָּנּו מחוץ לקיבוץ, בתוך סככת מכונות ריקה, יָשַנּו על “מיטות” מחבילות-קש ועבדנו בעיקר בגן הירק, בקטיף עגבניות. זכורני כי כדי להתחמק מהעבודה המשעממת הזאת, אחד מהחבריא קטף רק עגבניות ירוקות בטענה שהוא עוור-צבעים ומיד הועבר לעבודה במסגריה, לשמחתו… תועלת רבה למפעל המתכת שבדליה הביאו חברינו, חניכי “אורט” נתניה (זאב וצבי), כאשר התבררו כישוריהם המעולים בהפעלת המחרטות ובתוצרת המעולה שהפיקו. המדריכים ניסו רבות לקרב אלינו את נערי חברת הנוער שבקיבוץ, אך לא נוצרו בינינו קשרים של ממש. נפגשתי באחדים מהם, שנים אחר-כך, בקורס-מכי”ם מחזור י”ד של הנח”ל בבית-דאראס.

בסוף כתה י’ (1953) ירדנו הרחק לגבולות (יחד עם העדה המקבילה מקן חולון), אך על גבולות ארחיב להלן.

בסוף כתה י”א (1954) נסענו למחנה-עבודה ביד מרדכי ושָהִינו שם בצוותא עם העדה המקבילה מקן תל-אביב-מרכז. אבשלום ואני יצאנו מחדרה בטרמפים יום קודם אל יד מרדכי כדי לעזור בהכנות לקבלת המחנה: תפקידנו היה למלא שקים גדולים בקש, לתפור את פתחיהם ולשָטֵח אותם למזרונים עבורנו… הפעם התאכסנו במחנה הנח”ל שבשולי הקיבוץ – ממש שיפור עצום לעומת המחנות הקודמים. היתה זאת תקופת “פעולות התגמול” ובלילות צפינו לעתים בהבזקי האור שלהן מכיוון הרצועה.

בסוף כתה י”ב (1955) הגענו למסילות, בעמק בית שאן, יחד עם העדות המקבילות בקן תל-אביב-צפון וקן רמלה: שם נוצר העוּבָּר של גרעין “החוצבים” ומשם התגייסנו לנח”ל ביום 15.12.55.

ועתה נשובָה לגבולות של ראשית שנות ה-50, זאת שפגשנו במחנה העבודה שם. כדי להבהיר את התמונה – תרתי משמע – כדאי עתה להיכנס לפייסבוק של “ארכיון גבולות” ולדוג משם תמונות-נוף ותצלומי-אוויר של מה שאפשר לתאר כ”קיבוץ בחיתולים” בלב הישימון האין-סופי, אשר לא מכבר סיים לעבור מהמצפה. כך גם אפשר – אולי – להבין מה כתבתי הביתה במכתבי הראשון לאחר שהגענו למחנה: “אם אגיע אי-פעם לחיות בקיבוץ, זה יהיה בגבולות!”; אבא הראה לי פעם את המכתב הזה אחרי ששמר אותו אצלו עשרות שנים…

כשהגענו לגבולות, לאחר נסיעה מפרכת במשאית הקיבוץ (אם זכרוני אינו מטעני, לגבולות הגיע אז רק אוטובוס אחד בשבוע – ביום ששי וחוזר לתל אביב ביום ראשון; גם טלפון עדיין לא היה ולמקרה-חירום שימש מכשיר-קשר; אך דואר-נע דווקא הגיע – וכל יום, לא כמו היום… וראו באתר זה את הפוסט “דואר-נע הנגב בא היום”). קיבלו אותנו מאוד יפה ואפילו פינו לכבודנו את לול העופות הגדול והציבו לנו בו “מיטות” מחבילות-קש… למיטב זיכרוני, כלל לא הוטרדנו מהמגורים בלול, אלא ששְנַתנו בלילה הופרעה תדיר מנחירות החזירים שבחזיריה הסמוכה ואפילו, באחד הלילות, נכנסו כמה מהם ללול לבדוק מיהם שכניהם החדשים ועוררו בהלה. חברנו משה’לה, שסודר לעבוד בחזיריה, העיד לאחר ימים אחדים על שוכניה ש”דווקא הם נחמדים בסך הכל…”. מכל מקום, לאחר כשבוע קוּדַמנו והועברנו לשלד של בניין חדש שעדיין לא כוסה בגג (ובעיה זאת נפתרה על-ידי ברזנט רחב שנפרשׂ ממעל). אותו בניין היה מיועד למרפאה, הוסב בהמשך ל”הספקה קטנה” (סוג של מרכולית) בניהול ג’פי וכיום הוא משמש כמועדונית של האורחן. יש לציין, כי עם המעבר הזה קיבלנו גם קידום נוסף בדמות ברז-מים בחוץ, ליד שלד המבנה.

ואַ-פרופו ברז המים: באזור מגרש החנייה המרכזי של ימינו ניצבה אז המקלחת:  צריף-פח דו-צדדי (חברות/חברים) שהמים חוממו בו בעזרת בוילר חיצוני (המוסק בגזרי-עץ). הצריף שימש באופן קבוע כמקלחת ציבורית וכמובן כפרלמנט לפתרון בעיות העולם וגם כמספרה (כשהסַפָּר הנודד הואיל להגיע).

ככלל, נוער מחנה העבודה עבד בעבודות ההמוניות: בציר בכרם ואיסוף תוצרת בגן הירק, שהיה אז בחלקות המכוּנוֹת היום גליה ודינה, צפונית ל”ארבעת העצים”; הכניסה הראשית אז לקיבוץ היתה דווקא מדרום, מ”שער המטעים”, בקצה דרך העפר למבטחים. בגן הירק אספנו בעיקר תפודים ובצל, כמובן בעבודת-כפיים בעזרת דליים, ארגזים ושקים.

האירוע התרבותי החשוב שזכינו לו בגבולות היה – נסיעה לבארי, לצפות בהצגת התיאטרון הקאמרי “הנפש הטובה מסצ’ואן” בכיכובה של אורנה פורת האלמותית. אני מניח היום שהמאורע הזה היה נדיר ביותר בחיי מערב הנגב בימים ההם. ואיך נסענו? זה באמת היה מבצע בפני עצמו: נוער מחנה העבודה הצטופף על גבי ה”פלטפורמה”, שהיתה העגלה הנגררת שבשעות היום נאספו עליה התפודים; העגלה נרתמה מאחור אל הסוּפֶּרוָּייט, המשאית של גבולות, עליה הצטופפו חברי וחברות הקיבוץ ו-יאללה, בדרך המאובקת והמטלטלת אל בארי… אל ההצגה הגענו מרוטים, מאובקים וסחוטים, וחיש השתרענו על חבילות הקש שבנו את ה”אמפי” לכל תושבי הנגב, צמאי התרבות – ונרדמנו…

עקב המחסור הכללי במדינה והקצבת המזון שהיתה נהוגה בהּ (משטר ה”צנע”) – זכינו במחנה העבודה בגבולות להכיר בחדר האוכל שני חידושים קולינאריים: דג-מלוח מטוגן דמוי שניצל כמנה עיקרית ובשר-גמל משאריות של שיירת מבריחים שצה”ל “צד” בַּדיוּנות שמדרום לקיבוץ…

מבצע מיוחד שבו נטלנו חלק כ”מחנה עבודה” בגבולות היה הדברת נברנים ידנית בשדות פָלוּג’ה, אך על כך פּורָט בפוסט “רסיסים ממורשת פלוג’ה” שבאתר זה. מוזמנים לעיין.

14.2.19                                                 דן גזית