“העולם כמרקחה” — בכותרת ראשית זאת יצא העיתון “דבר” באחד הבקרים, לאחר שעורך הלילה היה מבולבל מרוב הידיעות שהציפוהו על מהומות ותסיסה בכל רחבי העולם, ולא היה יכול להחליט לאיזו ידיעה לתת עדיפות בכותרת. התעוררות אתנית המגיעה חיש קל לאלימות, מתחוללת בעיקר בשלבי התעוררות ופירוק של אימפריה. זוהי ההזדמנות לאוכלוסייה המגדירה את עצמה כ’עם’ לבקש לעצמה את הגבול הגיאוגרפי או ההיסטורי ה’טבעי’ המגיע לה, לדעתה. נטייה זו מוסברת היטב תוך עיון באטלסים חדשים וישנים, בהם מותווים הגבולות הבינלאומיים שבתוך תחומי האימפריות. קווי גבול אלה הם לרוב קווים ישרים שאינם מתחשבים בתוואים גיאוגרפיים (כרכסים, נהרות, מדבריות ודומיהם), ולעיתים אף חוצים עמים, שבטים ומשפחות. הדבק המחזיק את קווי הגבול האלה הוא שלטון-על מרכזי, וכשהוא מתפורר – התוצאות ניכרות היטב במהדורות החדשות. כאשר נמחקת הסיבה למתיחת גבול מלאכותי, מייד מתעוררות בשם הלאומיות (או הדת או השפה… מחק את המיותר!), תביעות למרחב מחייה על בסיס גיאוגרפי או היסטורי.
לענייננו, יכול הנגב לשמש כ’מקרה מבחן’ ולהדגים יפה את הבעייתיות שבנושא. בפעם האחרונה זה קרה בשנת 1982 עם פינוי פיתחת רפיח, אך הדגמה יותר ברורה היא סימון הגבול בין האימפריות, הבריטית והעות’מנית, בשנת 1906, בקו ישר בין רפיח לטאבה, תוך חציית אוכלוסיית בדואיי התרבין – פצע שעד היום לא העלה ארוכה.
משולש הנגב התחום היום בגבולות בינלאומיים מלאכותיים של קווים ישרים, היווה בעבר חלק מטריטוריה רצופה שהשתרעה מצפון סיני ועד דרום ירדן וצפון חצי האי ערב. פיסת ארץ זו הייתה מאוכלסת בבתי אב ממוצא שמי, דוברי ניבים ערביים ובעלי אורח חיים נוודי למחצה.
המסחר הבינלאומי היה חלק חיוני בפרנסתם, והוא התבסס על מעמדם הגיאוגרפי באזור החיץ שבין מוצא הסחורות (מזרח אפריקה, דרום ערב והודו,) לבין יעדן (חופי הים התיכון).
אוכלוסייה ערבית זו הייתה במגע מתמיד עם שכנותיה ולכן היא מתועדת היטב, הן במקרא והן במקורות חיצוניים (כגון פפירוסים מצריים ותעודות אשוריות), ומכונה בשמות רבים בהתאם למקור (בני קידר, שוכני אוהלים, ערבים, מדיינים, יושבי החולות, עמלקים, אדומים, שוסים, ישמעאלים, נבטים, צפאים, ת’מודים, מעונים ועוד ועוד). מלבד ב’תקופת החושך’ (שהוא כינוי למאתיים שנה הלוקות במחסור בתיעוד, בין המאות ה-11 וה-9 לפני הספירה), ניתן לעקוב אחר אוכלוסייה זו החל מתקופת הברונזה המאוחרת באלף השני לפה”ס, ועד לתקופה הצלבנית. מהתקופות הרומית-ביזנטית והערבית הקדומה, נותרו מסמכים שנכתבו בידי האוכלוסייה הזאת עצמה, ביוונית, בנבטית ובערבית.
השבר הגדול קרה במאות ה-11 וה-12 לספירה. בתקופה זו גירשו הצלבנים את הערבים מרחבי הנגב, ודאגו לריקנות מוחלטת בכל המרחב, דרומית לקו בית גוברין-אשקלון, כדי לאבטח את ממלכת ירושלים מפני האיום המתמיד של מצרים. רק במאות ה-13 וה-14 החלו שיירות המסחר לשוב ולחצות את הנגב, ומן המאה ה 16 ואילך, תחת השלטון העות’מני, חזרו שבטי הבדואים לנגב ומילאוהו מחדש.
פרשייה הסטורית יישובית זאת מובלעת לחלוטין בספרי הלימוד בבתי הספר שלנו, מכיוון שהאידיאולוגיה הלא-רשמית (שאף אחד לא יודה בה בגלוי,) במדינת ישראל – ללא קשר למפלגת השלטון – גורסת בעקשנות כי יש להעלים את העובדה שחלקים מהמדינה נשלטו בעבר (או אוכלסו בעבר) על ידי עמים זרים, וכל גישה אחרת היא אנטי-ציונית. הדוגמה הזועקת לעין היא פרישת החסות של ‘נחלת אבות’ על רצועת עזה ועל רמת הגולן – שני חלקים של ארץ ישראל אשר איכלוסם ביהודים בעבר, היה בגדר קוריוז הסטורי (ולא נשכח לבן גוריון את הצעתו להרוס את חומת העיר העתיקה כי “בנו אותה לא-יהודים”).
לאור המציאות בעולמנו המסוכסך, גישתה של האידיאולוגיה הנזכרת לעיל, אינה ייחודית למדינתנו המיוסרת, והיא מהווה קו הגנה אתני-פסיכולוגי המקובל בארצות השרויות בעמדת התגוננות. הפתרון לבעייה יבוא כנראה, רק בטיפול בשיטת ההומיאופאתיה, כלומר, תטופלנה הטענות המתבססות על ‘זכויות הסטוריות’ בעימות עם ‘מצבים הסטוריים’: תִיבָּנָה הסכמה בינלאומית על קו בסיס, כלומר, תאריך מוסכם על כל הצדדים, שממנו ואילך מתחשבנים על שטחים, ואין ממנו חזרה לאחור מבחינה הסטורית. למשל, אם ישראל תעמוד על זכותה ההסטורית בארץ ישראל בגבולות שלמה המלך (שזה המכסימום שָקרה לנו…), הרי שנצטרך לוותר על הגולן, על פלשת ורצועת עזה, על כל הנגב מאזור שדה בוקר ודרומה (מלבד מובלעת באילת), ועל כל הגליל המערבי. (אתם לא מאמינים? – תבדקו בבקשה במלכים א’ פרקים ד’ רט’. מדובר כמובן, על שטחים שישבו בהם עברים ולא בממלכות-חסות משלמות מיסים.)
הסדר כזה יעמוד מול כל טיעון נגדי, וחיש קל גם ייחשף האבסורד שבו, והוא יוביל למסקנה שלשני הצדדים כדאי למצוא קו בסיס בתאריך כלשהו, בין 1947 ו 1967…
טוב, מותר לחלום, לא?
נ.ב. : רשימה זו נכתבה לפני לחיצת היד בין יצחק ליאסר, וגם כיום איני רואה צורך לשנות.
דן גזית.
פורסם לראשונה ב “אשכולון”, בטאון מועצה אזורית אשכול, יוני 1994.