(ואיך הוא בכלל קשור לחבל הבשור)
“הַסַּכִּין / נֻקְּתָה וְהוּשְבָה לִנְדָנָהּ / בְּאֵזוֹר הַמָּתְנַיִם, / פַּרְוַת הָעוֹר הַחַמָה / וּתְחוּשַׁת נֹעַם פָּשְׁטָה בַּגּוּף / שֶׁכְּמוֹתָהּ לֹא יָדַע / יָמִים רַבִּים מְאֹד / בְּקִדְמַת עֵדֶן בְּאֶרֶץ נוֹד / וְלֹא הָיָה לוֹ צֹרֶך בְּאִישׁ / וַאֲפִלּוּ נִקְרָה בְּדַרְכּוֹ אָדָם / לֹא הָיָה זֶה מֵבִין לְפֵשֶׁר הָאוֹת / כִּי הָאָרֶץ כְּבָר מָלְאָה אוֹתוֹת / מֻפְלָאִים וְחַסְרֵי פֵּשֶׁר / וְרַק הַסַּכִּין לְבַדָּהּ / שִׁנְּנָה אֶת שִׁירַת הַדָּם הַגְּדוֹלָה.” (נתן זך, מתוך קַיִן – מחזור שירים, 25.1.2000).
אני מקווה שיסולח לי, אך איני מסכים עם נתן זך (שהלך בעקבות הַמִּדְרָשׁ): לדעתי, נשק הרצח הראשון היה אַלָּה; סכין אפשר לדחוף מכל מצב, אבל כדי להכות באלה על-מנת להרוג, הרוצח צריך לעמוד – והרי זה מה שכתוב: “וַיָּקָם – וַיַּהַרְגֵהוּ” (בר’ ד’)!
האַלָּה (בערבית נָבּוּת, במצרית קדומה מֶנֻ או סֶכֶּר או חֶדִּ, באַכָּדית חֻטָרֻ, בארמית חוּטְרָא מלשון חוטר=ענף וחטוטרת=גבנוּן, שהיא ההתעבּוּת שבַּקָּצֶה) היא כלי-נשק תיקְני קדום ביותר ושימשה תדיר לניפוץ גולגלות עד המצאת קסדת המתכת במחצית השניה של האלף השלישי לפנה”ס; לפי עדוּת נוסעים מערביים שסיירו בארץ במאה ה-19, אַלּות עדיין שימשו אז כנשק בידי בדווים; ללוחמת-אַלּות היתה תרגולת-קרב מיוחדת שנחקרה על-ידי אנתרופולוגים בחברות ראשוניות; דמויות שליטים וגם אלים מופיעות בציורים ובתבליטים בימי קדם חמושים באלות, כסמל לעוצמתם (וברבות הימים, דימוי האלה נתגלגל בשרביט); אַלָּה היתה נשקו האישי של ראש המשלחת המצרית באתר עין בשור שבפארק אשכול (“ככה זה” 15) ובַחפירות הארכיאולוגיות נמצאה בלִשְׁכַּתו גוּלת האבן שלהּ.
לכאורה, האַלָּה לא נזכרת בתנ”ך, אך בתיאור נשקו של לוחם פלישתי (אחיו של גלית?) בספר שמואל ב’, כא 16, כתוב – “ומשקל קֵינוֹ שלוש מאות משקל נחושת [*]”. מהו “קַיִן”? לפי פרשני המקרא, קין הוא “להב החנית”; רבותי, עם כל הכבוד, טעיתם: קַיִן הוא אַלָּה, וזהו משקלו הממוצע של ראש-אלה (כ-270 גרם)! בעברית קדומה, שמָהּ של כל אות הוא תיאור גראפי שלהּ: “אָלֶף” היא ציור סכמאטי של ראש-שור (=אלוף), “בֵּית” – של בַּיִת וכך הלאה, אך “קוֹף” היא לא “קוף של מחט” כפי שנוהגים לפרש: צורתהּ של ה”ק” הקדומה היא עיגול הנחצה במאונך על-ידי קו הממשיך ויורד מחוץ לעיגול והוא מתאר בדיוק חתך של אַלָּה קדומה, או קַיִן, וממש לא קוף של מחט! (ולאור עמדת המקרא [**], ברור לחלוטין מדוע נדחק השם קין מרשימת האותיות).
לקין היה מעמד מיוחד: בניגוד לְמַה שֶּמּוֹרים לנו בכתה ג’, פשוטו של מקרא מלמד שקין היה “הבכור המועדף” במיתוס המקראי (“הסובל” ממורשת הבכורה במשפחה – וראו סיפורי האבות ועוד…). קין היה מוגן מפגיעות בצו אלוהִי (“אות קין”), ייסד עיר (כלומר היה השליט של עיר-מדינה, כנהוג במזרח הקדום) והותיר שושלת מתחרה בשושלת של שֵׁת בן אדם וחוה! [***] העוצמה הזאת מתבטאת ב”קין”=אַלָּה, נשקם של הנוודים שהוזכר לעיל.
הקין, אם כאַלָּה ואם כ”אב קדמון”, היה כה נערץ עד כי עַם מיוחד של נוודים נקרא בשמו, והוא הקֵינים; הוא היה מיוחד כי הכל כיבדוהו, בשל עוצמתו ובשל מקצועו המבוקש – עַם של חרשי-מתכת (=דור שביעי לקין – בראשית, ד 22). לאורך ההיסטוריה, מוכרות לנו חבורות של חרשי-מתכת נודדים הסובבים בעולם במקצועם הנדרש ובכל המסורות הם מוגנים מפני פגיעת אנשים בסוג של כוח עליון (המזכיר לכם את “אות קין”, ולא במקרה!).
עַם הקינים מוזכר רבות במקרא, והוא יחד עם עוד 21 עמים, לאומים, מַטּוֹת, שבטים ובתי-אב חיו ונדדו בשולי הארץ הנושבת בצפון הנגב ובחבל הבשור; רובם נזכר במקרא והשאר במקורות חיצוניים. חלקם היה מעורב בתהליכים שקרו בתחומי כנען הים-תיכונית (למשל, יעל אשת חֶבֶר הקֵיני שבָּגְדה בברית עם יבין מלך חצור – שופטים ד’+ה’ – ורצחה את שׂר צבאו. מעניין מה קרה באוהל כשחֶבֶר חזר הביתה בערב מהעבודה: “אז מה אִם בֵּין רַגְלַיִךְ כָּרַע – נָפַל – שָׁכַב, בשביל זה דוחפים יָתֵד לַרָקָּה?”…). לפי המסורת המקראית (שמואל א’, י”ד) המלך שאול, אף כשהיה במלוא-כוחו, התייחס אל הקינים שבצפון הנגב בכבוד ובאדיבות. מן המקרא משתמעת זהות בין הקינים למִדְיָנִים, הקרובים שלנו (“יתרו כוהן מדיין חותן משה”) ונזכרים קשרי משפחה בין הקינים לבני בית-רֵכָב המסתוריים, הכוללים “משפחות סופרים” (שכנראה היו אָמוּנים על העלאת המסורת ה”נכונה” על הכתב…).
וכך סגרנו מעגל: התחלנו עם נשקו של קין, שוטטנו בפינות אפלות וחזרנו עם קרובי משפחה שהתגוררו גם באזורנו באלף הראשון לפנה”ס והיו גאים לשאת את שמו של קין (ושמחפשים עדיין את העורכים של ספר בראשית שהגניבו לשָם פקפוקים בכשרותו של אביהם הקדמון…).
“בְּדָבָר אֶחָד צָדַק קַיִן: הָעוֹלָם, כְּמוֹ נְדוּדָיו, הוּא רֶגֶל תּוֹתֶבֶת שֶׁצָּמְחָה בִּמְקוֹם הָרֶגֶל הַכְּרוּתָה מִגּוּף הַשֶּׁקֶר”.(מתוך: וריאציות על קין, מאת רוני סומק: כוח סוס, ע’ 49. 2013.).
דן גזית
[*] הכוונה היא לאוֹבּוֹלוֹס, יחידת-משקל יוונית קדומה נפוצה לנחושת (כ-0.8 גרם). זהו רמז נוסף למוצאם של הפלישתים!
[**] היחס השלילי ביהדות לכל מה שקשור לקין משתלב במאמצים שלהּ למַתֵּג את זיכרון התקופה הפרהיסטורית, שבהּ העברים היו נוודים החיים על גידול מקנה (כ”קללת” קין: “נע ונד תהיה בארץ”), כעידן דחוי ומפגר; למשל – העברת ציון ראש השנה מהאביב, שהוא עונת ההמלטות בעדר, אל הסתיו – שהוא עונת איסוף הפירות במטע, המסמל את חקלאות-הקבע; איסור עירוב בשר וחלב, מזונם הבסיסי של נוודים; איסור לבישת שַׁעַטְנֵז (צמר של כבשים ופשתים מהשדה ארוגים יחדיו) וכו’. מסורת עמומה רומזת כי בעבר נהוג היה לערב מאכלי בשר וחלב בחג השבועות עד שאסרו זאת חז”ל. לגישה נוספת לאֶפּוֹנימים קין-הבל, ראו בספר “האֵלה הלבנה” מאת רוברט גרייבס (2012), עמודים 123, 127.
[***] אחד המדרשים (פרקי דרבי אלעזר) אפילו מציין שבנות קין היו יפות ומצודדות במיוחד עד כי “בני האלוהים” (מלאכים?) נתפתו להן ולקחון לנשים… בלשון חז”ל, קַיָּן הוא בעל אשכים גדולים; האם גם זה קשור לענייננו?…
פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-98”