(שינויים בעולם החי בסביבת קיבוץ גבולות בעקבות האדם*)
נפתח בציטוט: “הדימוי הרומנטי המנגיד בין האדם המתועש המודרני ש”הורס את הטבע” לאבותיו הלַקָּטים והחקלאים ש’חיו בהרמוניה עם הטבע’ – משולל יסוד. המין שלנו הספיק כבר הרבה לפני המהפכה התעשייתית להכחיד יותר מיני בעלי-חיים מאשר כל מין בעל-חיים אחר שחי אי-פעם על פני כדור הארץ” [יובל נח הררי, 2011: קיצור תולדות האנושות. הוצאת דביר, ע’ 79].
במהלך יובל-שנים התמעטו מאוד בעלי-חיים שהיו שכיחים בגבולות ובסביבתה ונתחיל בגדולים: דרבנים, זאבים, קרקלים, תנים, שועלים ונמיות, שהיו “נתפסים” בפנסי הרכב בלילה ופעם אף נדרס כאן צבוע; צבאים שרעו בשעות היום בשדות – ונצודו; ארנבות שקיפצו בין התלמים; לטאות-כּוֹחַ ענקיות שהסתתרו לעתים מזומנות בצינורות האלומיניום בקוטר “3 (וגם הצינורות הללו מוחלפים…).
בשיטוטים הליליים בדרך ההיקפית המוארת שמסביב לקיבוץ, פוגשים כיום רק לעתים רחוקות חַדַּפִּים, קיפודים, נחשים ועקרבים (אך זו לטובה…), וגם התנשמות – שהיו אורבות לטרף מעל ראשי עמודי הגדר – התמעטו, אבל לאחרונה (2014), גידולי-שדה “חלוצה” הציבו בשדות עשרות תיבות-קינון, ורובן התמלאו בתנשמות! גם דורסי היום (מלבד הדַּיּוֹת) נדירים יותר ויותר, אך אני מבין שזוהי תופעה כללית בארץ.
ואם בעופות עסקינן – ענני הזרזירים עברו ללון ממעבר צאלים למושב תדהר והלאה, שקנאים, חוגלות ושאר עופות הקרקע (כֵּרְוָן, חוּבָּרָה, קורא ורץ המדבר) התמעטו מאוד וגם יוני-בר כמעט והפסיקו לבקר (בעבר הן נהגו לקנן במצוקי נחל בשור). לעומתם, עופות זה-מקרוב-באו מתרבים כאן באין מפריע: עורבים (בעיקר עורב אפור וחום-עורף), מַיינות שמקורן מהודו וינשופי העצים מקננים באורנים שבחצר הקיבוץ; ברשימה זאת יש לציין את העגורים, שהחלו להציף את שדותינו וללקט בוטנים לפני כחצי-יובל ודַיּוֹת שהחלו לחרוף במזבלת צאלים ובסביבתה. מרנינים את הלב הם אווזי הבר (יְאוֹריות?) שהחלו לחרוף בגבולות לפני שנים אחדות – בראשונה הגיע זוג אחד שאימץ לו את אחד הגגות, ובאחרונה הגיעו עוד כמה זוגות – האם מצאצאיו ? ב-2.6.14 (יוני!) נצפה זוג אווזים על ראש הסילו; ב-26.4.15 זיהיתי את זוג אווזי הבר שלנו מבלים במעבר צאלים המוצף למחצה ובסוף ספטמבר הם כבר חזרו אלינו מאירופה. לפני כ-15 שנים החלו קבוצות של אֲנָפִיוֹת לקנן בצמרות אורנים שבחצר הקיבוץ (ויש הקושרים אל הגעת העולים החדשים האלה – העגורים, אווזי הבר ואולי עוד – בתופעת ההתחממות ההדרגתית הכללית של כדור הארץ בדור האחרון). נראה לי שהחסידות הן העופות הנודדים היציבים ביותר שנותרו אצלנו (כולל קינונים בודדים בקיץ וקבוצות של “שב”חים” מביניהן (חולות? חסרות מוטיבציית נדודים?).
לא נשכח גם את השינויים שחלו בעולם החי של נחל בשור הסמוך: נוספו, לפי השמועה, תנינים (?!…), חזירי-בר שהתפשטו מהצפון (הפולשים לשדות הסמוכים ומסבים שם נזקים) ונוּטְרִיּוֹת (שמקורן בכלל בארגנטינה). אין ספק ששלושת האורחים האחרונים הגיעו לנחל כתוצאה מפעילוּת של בני האדם.
ומהחי לצומח: עניין לא פשוט הוא סיפורו של הכנפון הזהוב, צמח פולש מדרום אמריקה, שהתקדם לאיטו מראשית שנות ה-90 מאזור חולות חלוצה צפונה והחל כובש כל חלקה טובה (אולי למלא את מקום היַבְּלִית שנפטרנו ממנה, בעמל רב, במהלך שנות ה-60). הוא מתבלט בפריחה דְמוּיַּת חרצית צהובה גם בחַרבוֹנֵי הקיץ וקשה להפטר ממנו. לאחרונה התברר שעזים (לא השחורות!) המצויות בעדרי הבדווים אוכלות אותו בתיאבון רב – ובא לציון גואל (?). מחורף 2012 ואילך הוצף דרום החבל, מצאלים וצפונהּ, בפריחה צפופה של מנתוּר, לראשונה בעוצמה כזאת; האם זה עקב משטר הגשמים המיוחד של החורף הזה או סימן למגמה? ימים יגידו.
וְלִקְטַנֵּי-אָרֶץ: “חיפושית-הזבל” (זַבְלָנִית) – היתה ונעלמה כליל, וכנראה שלקחה עימה את הגחלילית והערצב (והאשמה בריסוסים?) ; וכמה מלים על חיפושית-לילה מגעילה בשם Maladera Matrida (בחיי, זהו שמהּ!…) שהחלה להופיע בשדותינו ולעופף לבתינו, בעוצמות משתנות, לפני כמה עשורים. אצלנו מכנים אותה “חוּמֵינִי” על-שם צבעהּ וטבעהּ. ואצלכם?**
דן גזית
* הרשימה מבוססת על תצפיותי הבלתי-מקצועיות והמוגבלות, אך ארוכות-הטווח, בסביבת גבולות החל משנת 1957; תודה לאיתן פלדמן, החונך הראשון שלי בשדה, לפנחס (פיקי) שדה ולעוזי ליבנה. תודה מיוחדת לד”ר עוזי פז. תצפיותי אלה גם מצאו קשר ברור ועקבי בין ריבוי פתאומי של מחילות (גרבילים? מריונים?) בשדות הבור בשלהי הקיץ לבין חורף משופע במשקעים לאחריו: כיצד שוכני-קרקע אלה צופים את משטר הגשמים העתידי?
** לחיזוק דברי, ראו-נא בעיתון “הארץ” מיום 7.10.11, בעמוד 16.
פורסם לאשונה ב”ככה זה, גיליון -96″