(המקדש הפְּלִשְׁתִּי בנחל פטיש – עוד כמה תובנות)
על הקשרים בין פלשת וחבל הבשור לפי התיאורים המקראיים והמציאות הארכיאולוגית כבר נכתב בהרחבה במדורנו ב“ככה זה” 12 ; נדגיש כאן רק כי ניכר שלאוכלוסיית החבל היו כנראה קשרים הדוקים למדי, ולפעמים עד כדי זהוּת, עם אותם פלשתים עלוּמים. לפני שנים אחדות חשפה הארכיאולוגית פרחיה נחשוני (מעין הבשור) מקדש פלשתי בלב ישוב בן המאה ה-11 לפנה”ס על גדת נחל פטיש, סמוך למושב גילת, ב”חפירת הצלה” לקראת הקמת סוללת רכבת . זהו המקדש הפלשתי החמישי שנחשף בארץ, אחרי בית שאן, תל קסילה (על גדת הירקון), תל מִקְנֶה (עקרון הפלשתית, ליד רבדים) ואשדוד ולכולם תכונה בולטת משותפת: כניסה עקיפה.
הֶסְבֵּר: הנכנס למקדשי הלבאנט (מכל הפולחנים) ומֵישיר מבטו – רואה למולו, בקצה המרוחק של המבנה, את מוקד הפולחן (פסל, ארון הברית מאחורי הפרגוד וכדומה). לא כך הדבר במקדשים הפלשתיים: אחרי מרחב הכניסה יש לפנות (שמאלה או ימינה) לפתח נוסף ורק אחריו נגלה מוקד הפולחן. זוהי מסורת מיוחדת שהפלשתים אימצו, כנראה באזור הים האגאי, והביאו אותה לכאן ויתכן שהורישו אותה, במקרים אחדים, גם לפולחנים שכנים.
ובכן, נוכחנו כי למקדש פלשתי היו שתי כניסות, כלומר שני מפתנים (סִפִּים), ולפי העדויות במקרא – היחס אל המפתנים האלה היה לא-רגיל (בלשון הַמְעָטָה): המאמין היה צריך באופן כלשהו לפסוח עליהם, כלומר – לדלג ולא לדרוך: “על-כן לא ידרכו כוהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן דגון באשדוד עד היום הזה” (שמואל א’, ה: 5). אנו לא חייבים להתייחס לסיבה של המנהג המיוחד הזה המובאת במקור הנזכר כאן – יתכן שהיא “הסבר בדיעבד” (הסבר אֶטיולוגי) של העברים בעת ההיא, שהופתעו כמונו ממנהג יוצא-דופן זה; כה יוצא-דופן עד שנזכר במפורש במקרא בנבואת-זעם על הנוהים אחר אלוהים זרים: “ופקדתי על כל הדולג על המפתן ביום ההוא, הממלאים בית-אדוניהם חמס ומִרְמה” (צפניה א: 9) וברמז בעוד כתובים (צפניה ב: 14, עמוס ט: 1 ועוד) המתייחסים במישרין או בעקיפין לפלשתים (*).
ועתה ננסה להבין את כותרת הרשימה: הנזיפה של הנביא אליהו להמון עובדי העבודה הזרה שהתאסף בכרמל כדי לראות את ההצגה הטובה בעיר, “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים”, זכתה לפרשנויות שעיקרן הוא – עד מתי אתם מתלבטים בין שתי האופציות. אך אַלְיָה וקוֹץ בָּהּ: “סעיפים” הם כנראה ענפים, אך מה עניינם לכאן? ומדוע “שְׁתֵּי” ולא – כפי שמוּקפד בתנ”ך – “שְׁנֵי”? ובכלל, כפי שאנו נוכחים מהסיפור עצמו, ההמונים כלל לא “התלבטו בין שתי אופציות”! בפירוש ובמוּדע הם בחרו לעבוד אלילי-נֵכָר ואלוהֵי אליהו היה לגביהם קוריוז רֶליגיוזי!
לדעתי ישנו כאן “תיקון טקסט” אופייני של עורך מאוחר, לפחות מימי הבית השני (שאז לא הקפידו בכינויי זכר ונקבה למספרים – כמו בימינו…) שכבר לא הבין את הנוסח המקורי שהיה – להשערתי – “עד מתי אתם פוסחים על שני הסיפּים”, כלומר, “עד מתי אתם עוסקים בפולחנים זרים”; בימי הבית השני כבר נשכחו מזמן המקדשים הפלשתיים ומנהג הפסיחה על שני הסיפים שהיה בהם. באו ימים שבהם התעורר הצורך “להבהיר” את הטקסט המקראי הבלתי-מובן (וכן טקסטים נוספים, שהמשיכו לעבור שינויים עד ימי מרד בר כוכבא לפחות).
אם-כך, התשובה לשאלה שבכותרת היא “כנראה שכֵּן”, ולא רק זאת: המקדש הפלשתי בתוככי ישוב קדום על גדת הנחל באזורנו מזכיר לנו – ולא בִּכְדִי – את אבימלך הפלשתי מלך גרר ויחסיו עם יצחק בן אברהם (בראשית כו). מאחר ו”גרר” אמורה להיות קרובה לבאר שֶׁמַע (בכתוֹבֶת-הַקְדָּשָׁה ברצפת הפסיפס של הכנסייה בבאר שמע מוזכרים אנשי-גרר שתרמו להּ), נולד לנו מועמד חדש (בנוסף לנחל בשור, וראו ב“ככה זה” 7) לזיהוי נחל גרר המקראי; המועמד החדש הוא נחל פטיש, כ-9 ק”מ מצפון-מזרח לבאר שמע (“ככה זה” 73). ההצעה הזאת מחזקת את ידי אֵוּזֶבְּיוּס, אב הכנסיה של קיסריה, שכבר במאה הד’ לספירה הציע זיהוי זה בסִפְרו “אוֹנוֹמַסְטִיקוֹן”, המתמודד עם הצעות-זיהוי של כל המקומות הנזכרים במקרא (**). נראה שהיה בידו מידע שאבד במהלך הדורות ואלינו לא הגיע.
סוללת הרכבת באר שבע-אופקים תכסה את מקדש נחל פטיש; כשתחלפו בהּ מעליו – אל תשכחו שגם כאן (אולי) פסחו על שני הסיפים.
דן גזית
(*) לא אתפלא אם יִמָּצֵא קשר בין “ויפסחו על המזבח” (מל’א יח: 26), הפִּסְחים “שְׂנוּאי-נפש דוד” (שמוּ”ב ה: 8) ו-“ופָּסַח ה’ על הפתח” (שמות יב: 23) !!! עמוס הנביא מביא (ט 1) מִכְתָּם נפלא בנושא הסיפים ומשחק-מלים בקשר לפלשתים (כפתור=כרתים, מוצא הפלשתים לפי המקרא). בנושא הפסיחה – מומלץ לעיין בספר “האלה הלבנה” מאת רוברט גרייבס (2012), עמודים 320-312.
(**) מפת מידבא (“ככה זה” 49) מבוססת בעיקר על ספר זה.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-97”
