בית גדול בערבה

    (מבנה האבן הממשלתי הראשון בחבל הבשור)

מקור חשוב, ולעתים בלעדי, לתולדות חבל הבשור בשלהי התקופה העות’מאנית הוא עארף אל-עארף; בנו של סוחר ירקות ירושלמי, יליד 1892, שהשתלב בממשל (אקדמיה, צבא) ועלה לגדוּלה עד ששימש כמזכיר ממשלת עבר הירדן (1928-1926). היכרותו את האיזור התגבשה בשנים 1939-1928, כשהיה קצין מחוז בבאר שבע ובעזה. שני ספרים חשובים של אל-עארף – “תולדות באר שבע ושבטיה” ו”שבטי הבדואים במחוז באר שבע” – זמינים בעברית ובעיון מבוקר (מאוד…) ניתן להפיק מהם תועלת רבה. ביתו הנאה בבאר שבע עדיין ניצב על תילו בקרן המזרחית של “צומת הקומנדו הצרפתי” = צומת הרחובות הרצל-העצמאות, סמוך לגן אלנבי (*).

לפי אל-עארף ואחרים, בעשורים האחרונים של המאה ה-19 התעצמו בצפון הנגב מלחמות השבטים על שליטה בשטחי מרעה ומול האיום מדרום בהתגברות האחיזה הבריטית במצרים ובסיני (בעקבות פתיחת תעלת סואץ) – גבר הדחף בממשל העות’מאני ליצב את האיזור. בשלב הראשון, תוגברו כוחות הצבא בעיר עזה, שצפון הנגב היה בתחום מחוזהּ, ובוצעו “הפגנות נוכחות” בנחלות השבטים. בשלב השני, הוחלט להקים מחוז חדש שמרכזו בבאר שבע, שעדיין היתה אז רק מקבץ של בארות שופעות אשר לידן נהגו הבדווים להתכנס ליום-שוק שבועי. בשנת 1890 נטה המושל של המחוז החדש את אוהלו הרשמי על גבעה הצופה אל הבארות (היום ניצב במקום הזה מבנה השייך לכנסיה הפרוטסטנטית, ברחוב האבות מס’ 15).

בשלב השלישי נערכה חדירה של ממש לטריטוריה של הבדווים: בשולי רמה המשקיפה על אגני הנחלים אופקים ופטיש, נבנתה בשנת 1894 מצודה מפוארת בשם הסמלי “אלג’היר”, לאמור – “ההצהרה [על הנוכחות השלטונית] בקול” או “אַלְגֻּ’בַּיִר”, לאמור – “הַכּוֹפֶה [את עצמו על]” (אך הבדווים כינוהּ בפשטות “גיר א-תרכאת” = עמדת התורכים) והוצבה בהּ יחידה צבאית. המבנה כלל שני אולמות בקירוי קשתות במסורת הבנייה הצלבנית וגרם-מעלות מוגן אל הגג. אל הקירות נסמכו מבחוץ אוֹמנוֹת מאסיביות שהקנו למצודה הוד והדר. באפיק נחל פטיש, המרוחק קמעה מהאתר, נחצבה באר (היום באר אופקים) ומעליה נבנו קשתות מדורגות בסגנון תורכי. כדי לפקוח עין על הבאר, הוקם מצד קטן בסמוך, על גדת הנחל, שנצפה מהמצודה. ייחודם של המצודה, הבאר והמצד הוא בחומר הבניה: הם הוקמו מאבני גזית שנחצבו מתוך ריף האלמוגים המאובן שממנו בנויה הרמה , כנראה מתוך המחצבה הקדומה (“המערה”) שמתחת למצודה.

באורח-פלא נשתמרה המצודה כמעט בשלמותה, אולי תודות לבנייתה המעולה. במלחמה העולמית הראשונה רחשה בסביבתהּ פעילות רבה של הצבא הבריטי, אך המבנה לא ניזוק כי נחשב כ”כנסיה”. כיום המצודה (“מצודת אופקים” או “מצודת פטיש”) מתנוססת במזרחו של פארק אופקים, סמוך לאיזור התעשיה. לאחרונה שופץ המבנה ביוזמת קק”ל, שוּלט ונאטם וניתן לצפות בו (מבחוץ) ולבקר במערה המרשימה שמתחתיו. גם שרידי המצד נראים (**) ואף הבאר קיימת (בערבית “בִּיר בּוּרֵקִי”, שיבוש של “באר המצודה”) אך מצבהּ עגום – אבניהּ נושרות ומימיהּ מזוהמים. ליד הבאר מתנוסס אשל עתיק ולמרגלותיו יש חציבות בסלע הקירטון ושרידי בנייה – אולי מאגר. אגב, קיימת גירסה בכתובים כי מִבְּאר זאת שאבו נשות מושב גילת את מי השתייה בתקופה הראשונה להתישבות; אם גירסה זאת (שאינה נתמכת בעדויות בעל-פה, לדברי מזכיר המושב!) תתאמת, הייתי מצפה מהמושב לאמץ את הבאר כאתר מורשת.

דן גזית.

– מצודת אופקים היתה הראשונה מתוך שש “תחנות משטרה” שהקים השלטון העות’מאני ברחבי צפון הנגב; לאחריה נבנו הסָרָיֶּה (בניין הממשל) בבאר שבע (1901) ותחנות רוחייבה (“רחובות בנגב”; 1902), קַסְּרְ רָשִיד בֶּק (“מצד אלוף”; 1906?), עוג’ה חפיר (ניצנה; 1908) וביר עסלוּג’ (צומת משאבים; 1915).

(*) בצעירותו היה אל-עארף לאומן ערבי קיצוני, מאנשי המופתי חאג’ אמין אל-חֻסייני. לאחר שזכה לחנינה מידי הנציב העליון (היהודי) ופרש מפוליטיקה, נתמנה לקצין-מחוז בג’נין ואח”כ בבאר שבע ובעזה. אחרי מלחמת העצמאות נתמנה לראש עיריית ירושלים (המזרחית) ואח”כ למנהל מוזיאון רוקפלר. אחרי מלחמת ששת הימים התגורר ברמאללה עד יום מותו.

(**) בשנת 2010 העתיקו הארכיאולוגים של קק”ל את שרידי המצד אל גדת הנחל הצפונית ממול לאתר המקורי כדי לפנות את השלוחה לסוללת הרכבת המתוכננת באר שבע – אופקים והקימו שילוט מתאים. יש לציין כי התוצאה מרשימה.

פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-47”