(מעלילות חברי “החוצבים” בהיאחזות מבוא-שיבטה)
באמצע שנת 1956 העלתה המדינה מספר היאחזויות-נח”ל בנגב לתגבור הנוכחות הצבאית. בנגב המערבי, ליד מפגש הגבולות מצרים-רצועת עזה, עלו כרם אבשלום – שהפכה מאוחר יותר לכרם שלום – ודיקלת, דרומית לדקל כיום; דרומה משם, מסביב ובתוך האזור המפורז הנרחב סביב ניצנה (במסווה של ישובים אזרחיים – שהרי אין להכניס צבא לשטח מפורז), עלו עוד 5 היאחזויות וביניהם היאחזות הנח”ל מבוא-שיבטה, או בקיצור – שיבטה (כקילומטר ממזרח למחנה-שיבטה דהיום). בהיאחזות – שתי שורות צריפים קטנים, צריף חדר-אוכל, פחון מקלחות ושירותים (שעל שלולית השפכים שלו, שהיתה הנקודה הירוקה היחידה בנוף, גדלו כמה קני-תירס), מחסנים אחדים, לול זעיר עם תרנגולות אחדות – וגרעין “החוצבים”, המיועד להשלים את גבולות בתום השירות הצבאי.
לא זכיתי להיות שותף למעשה החלוצי הזה כי בתום הטירונות נשלחתי, עם עוד 7 מחברי הגרעין, לקורס מכי”ם בבית דראס (ליד באר טוביה). במהלך הקורס התבשרנו כי ביום ששי מסויים תחול מסיבת-גרעין-רבתי בשיבטה ולשם כך נשוחרר כבר ביום חמישי. וכאן חובה לציין פרט חשוב וקובע: בימים ההם, חיילים אכן-כן נסעו בטרמפים, וכמעט רק בהם, ונהגים ראו כחובה וככבוד לעצור להם!
נסעתי לחדרה לראות את ההורים (שלושה וחצי חודשים לא קיבלנו חופש!) וביום ששי, לפני עלות השחר, ניצה ואנוכי התחלנו במסע הטרמפים לקצה העולם. תחנה ראשונה הייתה בתל אביב, ולא תאמינו לשֵם-מה: מאחר ובארץ שררה אז מתיחות (תקופת ה”פַדָאִיוּן”, “פעולות התגמול” ואווירה כבדה ערב “מלחמת קָדֵש”), יצאנו לחופשה בתנאי מפורש להאזין לחדשות ברדיו ביום ששי ב-7 בבוקר: אם יספרו בחדשות על רוֹקֵחַ שלא הצליח לפתוח בבוקר את בית המרקחת ואנשים ברחוב חשבו בטעות שהם עדים לניסיון פריצה פלילי – עלינו למהר ולשוב לבסיס מיד… (בדיעבד מסתבר שזאת הייתה המצאה גאונית בתנאֵי טכנולוגית התקשורת של אז). אי-לכך התעכבנו בתל אביב, חיפשנו חנות פתוחה שֶׁיֵּש בה גם מַקְלֵט-רדיו וגם לשכנע שיסכימו לנו לשמוע בו חדשות…
אחרי שגם המשימה הזאת עברה, הלכנו לצומת חולון ופצחנו במסע הטרמפים שלנו למדבר. בסביבות הצהרים כבר הגענו לצומת משאבים ומאז ועד קרוב לשקיעה – לא חלפה בו אף מכונית לכיוון הרצוי!!! מרוב יאוש וצמא – (והחשש שניתקע שם ללילה) החלטנו, בצער רב, ללכת לישון ברביבים הסמוכה (לניצה הייתה שם חברה). איך שהתחלנו לצעוד – הגיחה מאחורינו משאית עמוסה בחברי רביבים (שחזרו מאיזו שהיא בריכת-שחייה), שכמובן עצרה לנו.
ודווקא, להרגיז, למחרת בבוקר (שבת!…) התנועה לכיוון שיבטה הייתה ערה ונחתנו שם די-מוקדם. אמנם הפסדנו את המסיבה אך זכינו לקבלת פנים חמה ולאירוח כיד המלך; גיורא ז”ל, בתזזית האופיינית שלו, לקח אותנו – במסע רגלי מזורז בדרך-לא-דרך – לחורבות העתיקות של שיבטה הביזנטית (טרם השיחזור). הוא הציג אותה לפנינו כאילו הוא מתפאר בילדו הכישרוני (שלא זכה לו). אני חושב שאז נטמע בי היחס המיוחד שיש לי לאתר הזה. בהיאחזות אפילו פגשנו את איש-הקשר של גבולות, סִימָנְטוֹב, שאיתו חזרנו עד באר שבע.
אגב, מזלנו שהספקנו בכלל להגיע לשיבטה כי תוך שבועות אחדים, לאחר מלחמת קדש, צה”ל פרק את כל ההיאחזויות (וחלקן אוזרחו מאוחר יותר). את הצריפים במבוא שיבטה פירקו, הסיעו לנמל אילת, ובדרך הים הסיעו אותם לשארם א-שיח’ ושם הקימו אותם מחדש ואפילו צבעו אותם. בעת הנסיגה מסיני, הפינוי היה חפוז מדי לטעמם של המפנים ולכן פשוט שרפו את צריפי ההיאחזות! (ותודה לגיאוגרף זאב זיוון על האינפורמציה הזאת). לפני שנים אחדות ראיתי שעוד נותרו באתר ההיאחזות מבוא-שיבטה שתי השורות של בסיסי הבטון של הצריפים בלב שטחי האימונים של מחנה-שיבטה…
דן, בשם שר ההיסטוריה אני מודה לך שהעלית בכתב את דבר קיומה של היאחזות מבוא שיבטה הנשכחת, ששמה משום מה נעדר מרשימה מלאה של כל היאחזויות הנח”ל שפורסמה במרשתת! אולי כדאי להוסיף כמה מלים על יתר ההיאחזויות שקמו ביחד אתנו. אגב, לדעתי מספר ההיאחזויות שהוקמו בקרבת הגבול המצרי ערב מבצע קדש היא 4 ואלו הן:
הראשונה על אם הדרך, בואך מרביבים לכיוון הגבול המצרי הייתה פָּקוּעָה, שהוקמה ע”י גרעין חיפאי של “המחנות העולים”. לימים הנקודה אוזרחה והיא קיימת עד היום בשמה העברי אשלים. בהמשך הדרך, כקילומטר כקילומטר מזרחית לכביש, הוקמה מבוא שיבטה – ההיאחזות שלנו. (הכביש הישן לא קיים יותר – הוא הוזז צפונה). כמה קילומטרים בהמשך הדרך הוקמה ע”י גרעין של השומר הצעיר מירושלים ההיאחזות שיזף. מאוחר יותר, הגיעו שיזף גם חברי גרעין החוצבים ב’. בשלב מסוים הוחלף שם ההיאחזות לשלח. קרוב לגבול המצרי ולישוב ניצנה של היום, התקיימה כבר אז קציעות – היאחזות שהוקמה ב-1953.
מבוא מבוא שיבטה הוקמה (להערכתי) כקילומטר צפונית לשרידי העיר הנבטית שיבטה (שקראנו לה בשמה הקדום – זְבֶּטָה). כדאי להוסיף לתיאור ההיאחזות כפי שנראתה בעיניך, שבמשך מספר חודשים (עד הקמת צריפי המגורים והמקלחת) היינו שוכני אוהלים והתרחצנו בבור נבטי ליד זְבֶּטָה העתיקה. כשהוקמו הצריפים והמקלחת רמת החיים בהיאחזות נסקה פלאים. לאחר מבצע קדש (ולפני הנסיגה מסיני) ציידנו את המקלחת בתנור לחימום מים שהובא לאחר כבוד ממקלחת קצינים באחד ממחנות הצבא המצרי בסיני. כשהתרחצנו בחודשי החורף במים חמים, וגרנו בצריפים עם רצפת אבן, עם דלתות וחלונות וגג מעלינו, הייתה לנו הרגשה שנפל בחלקנו מלון של 5 כוכבים…