(על החֲרָדות של המושל בשָׁרוּחֵן מטעם פָּרְעה סֶתִּי I, 1291-1309 לפנה”ס)
במשך רוב המחצית השניה של האלף השני לפנה”ס, כנען היתה פרובינציה של האימפריה המצרית. בישובים הגדולים ובנקודות האסטרטגיות הוקמו “בתי-מושל” ומהם שלטו המושלים המצריים או המקומיים ש”התמצרו”, מרצון או בכפייה. חלק משמות המושלים ידועים לנו מכִּתְבֵי הלשנה או מבַּקָּשוֹת-עזרה נואשות שנשלחו לפרעה (“ככה זה” 50); כך לעתים מתגלות התנכּלוּיות לשליטים עד כדי מרד.
בחפירות פיטרי בתל שרוחן (“ככה זה” 4) נמצאו במפולות “בית המושל”, שתוארך לשנת 1300 לפנה”ס בקירוב, שברים של גילופי-שנהב שבמקורם ציפו תיבת-עץ. לאחר השחזור של אחת מלוחיות השנהב, התגלתה עליהּ חריטה המתארת אירוע בחצר המושל ששמו לא ידוע לנו, אך תיאורו מצוי על הלוחית (ואם גם בו מרדו הרי תמונתו היא “פוטו-רצח” תרתי-משמע…).
בלוחית נראה המושל יושב על כס מתקפל בסגנון מצרי (כמוהו נמצא בקברו של תוּת עַנְחְ’ אַמוֹן), לָבוּש, חָבוּש ונָעוּל בסגנון כנעני (אך הצווארון – מצרי) וגם פרצופו מקומי; ביד ימין הוא אוחז בקערית ובשמאלו – פרח לוטוס (שהיה קדוש במצרים). מאחוריו ניצב צעיר [*] יחף, גם הוא בסְטַייל מעורב – כיסוי-ראש מצרי (בדרך-כלל של כוהנים), זָ’קֶט כנעני וחצאית מצרית; ידיו משׂוּכלות על חזהו, ימינו מאוּגרֶפֶת ומסתירה חפץ כלשהו ועל פניו נסוּך חיוך מסתורי (זומם ?…).
לפני המושל ניצב גבר יחף בגלימה כנענית אך בצווארון מצרי, בשמאלו פרח לוטוס וימינו מוזגת למושל משקה מבקבוקון-חרס מצרי (עם רעל? בלי רעל?). מימין צוות-בידור: נַגָּן בחליל-כפול, עוטה גלימה כנענית ולצליליו רוקדת מחוללת עירומה, עֲכָסִים ענודים לקרסוליהּ.
ואם במזימת מֶרֶד (בלשון המקרא – גם קֶשֶׁר) עסקינן, הרי מסמך מפורט ונדיר באופיו הדרמטי מובא בספר מלכים ב’, פרק ט’ והוא מתאר “אנטומיה של בגידה”: מרד אַלִּים, רצחני ומקפיא-דם על כל שלביו ובו 11 מונחים צבאיים ו-2 פקודות מבצעיות (כמו בימינו – קצרות, מובנות ומוסכמות, קליטוֹת) מימי הבית הראשון, והכל בפחות מפרק אחד! וכאן, קוראים יקרים, עת לפתוח תנ”ך ולעקוב אחר הרשימה דלהלן:
שָׂרֵי הַחַיִל=עַבְדֵי הָאָדוֹן: חוליה משרשרת הפיקוד הצבאי בישראל (ביהודה מוּכר כל המִדְרג: שרי מאות – כָּרִי – רצים – עם הארץ).
הֲשָׁלוֹם: קיצור בשפה צבאית – האם פניך לשלום? (ומהי כוונתך האמיתית?). זהו חלק מטקס קבוע עתיק-יומין המתנהל בין יריבים לפני שליפת החרבות.
ויתקעו בשופר: סימן מובהק המאותת: שימו-לב, אירוע חשוב מתרחש.
צופה: ה”עומד על המגדל”; אוי ואבוי אם ינמנם במשמרת…
שִׁפְעַת: קיצור מִ”שפעת סוסים” או “שפעת גמלים” – ביטוי מקובל במקרא, דהיינו – שפע, הרבה.
רַכָּב: נהג של מרכבת-קרב (“נָהָגוֹס”).
רוכב-סוס: פָּרָש. במקרה זה – לוחם רכוב, שהיה מיומן ביותר בהפעלת נשק (קשת, חרב, חנית) תוך רכיבה כי טרם הומצא המרכוף לאחיזת הרגליים! הפרשים לחמו בזוגות (“צמָדים” – להלן): האחד לוחם וחברו נושא מגן ובידו השניה אוחז את שני האפסרים.
סוב אל אחרָי: “חֲבוֹר אלָי!”.
אֳסור!: צו המורֶה לרתום את הסוסים למרכבות.
ויהפוך ידיו: שִׁנָּה כיווּן ב-180 מעלות.
מילא ידו בקשת: הפעלת הקשת דורשת שתי פעולות – דריכה (הרכבת המיתר על הקשת תוך כיפופהּ) ומילוי (משיכה לאחור של החץ המורכב על המיתר). פירוש אחר: “למלא ידי פלוני” משמעו להאציל לו סמכויות; בהשאלה – הֶאֱציל סמכויות לחֵץ למלא את שליחותו = טען חץ בקשת (או: הורָה לשָליש לירות בשמו).
שָליש: במרכבת-קרב רגילה מצויים רַכָּב ולוחם; במרכבת המלך נוסף גם השליש (“השלישי”) שהוא נושא הצִנָּה (מגן) ומסוכך על המלך (פירוש אחר: תַ’לִת’ בכנענית – שריון מתכת, כלומר חַיָּל משוריָן).
רוכבים צמָדים: וראו לעיל “רוכב-סוס”. צמד הרוכבים חייבים לפעול כאחד בתלוּת הדדית וסביר שפִּתחו ידידות עמוקה.
לאור הידוע לנו, אכן – בניגוד לעבר – בראשית המאה ה-13 לפנה”ס כבר היו רק מושלים מצריים ממש בדרום הארץ. מה אירע למושלים הכנעניים שקדמו להם? האם המצרים לא סמכו יותר עליהם? נראה שלא בִּכְדִי חששתי למושל הכנעני הפוטוגני של שרוחן; הגם הוא-עצמו חשש לחייו? האם היה הוא “הכנעני האחרון” שנשא במִשְׂרַת מושל בחבל הבשור התחתי? (ומי היא הרקדנית המצודדת והאם הרומן ההיסטורי “הכנעני האחרון משרוחן” מצוי כבר בכתובים?…).
דן גזית
[*] לצעיר מסתלסלת פאה מרַקָּתו, מֻסְכָּמָה (אכסיומה) אמנותית באמנות המצרית המציינת ילד או צעיר שטרם בָּגַר.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-100”