באחד מימי החורף הבהירים של שנת 1976 יצאנו – כל המשפחה בהרכב מלא – לטייל בנחל בשור. לאחר ביקור יסודי בבאר רבובה, שמנו את נפשנו בכפינו וצלחנו את ג’ונגל הקנים שבאפיק הנחל אל עברו השני, חצינו את שרידי סוללת מסילת הברזל מימי המלחמה העולמית הראשונה הצמודה לאפיק וטיפסנו אל מרומי השלוחה שממול.
ניצה, ורד ואני התיישבנו לנוח בראש המעלה והילדים הקטנים התרוצצו בצהלות בשטח. לפתע רותם ואורה מגיעים אלינו, נרגשים שניהם, ובידיהם בקבוקי זכוכית משונים; אני שואל אותם: מה מצאתם? והם עונים לי: אנחנו לא יודעים, אבל יש שם עוד כאלה…
מסתבר שמתחת לשכבת החול הדקה הסתתרו שברי ארגז-עץ עתיק למראה ומתוכם שלפנו קבוצת בקבוקים זהים (*) בעלי פאטינה בהירה (ציפוי הנוצר מתהליכים כימיים בין הזכוכית לחמצן שבסביבה) ועל חלקם אפילו נותרה דבוקה תווית-ניר משולשת עם שרידי כתובת באנגלית. מהכתובת ניתן להבין שהבקבוקים הכילו בעבר בירה שהופקה במיוחד בקהיר שבמצרים עבור הצבא הבריטי במלחמה העולמית הראשונה; וכאן כדאי להדגיש כי להפקה הזאת היו נאלצים להקים שם מפעל מיוחד, כי הרי לא יתכן ייצור מקומי של משקה אלכוהולי כזה בארץ מוסלמית.
וכך, לאט לאט, מתחילה להתבהר לנו תמונה מעניינת: לצרכי המלחמה סללו כוחות הצבא הבריטי התוקף (שנשאו את השם “חיל המשלוח המצרי”) מסילת רכבת תקנית מרפיח ועד לנביעות עין בשור (שכיום בפארק אשכול) ומשם במגמה מזרחה לעבר באר שבע. עוד לפני גלישתה של המסילה מהמישור לאפיק נחל בשור – התפצל ממנה דרומה סעיף של מסילה צרה, חצה אל הגדה שממול על גבי שכבת חלוקי הנחל שבאפיק (ללא גשר בנוי – תופעה המצביעה על התפקיד הארעי שיועד מראש לקו הזה!), המשיך דרומה לאורך האפיק עד ביר קמלה (כאלף ושלוש-מאות מטרים) – שם נכרו בארות, הוקם מחנה צבאי גדול ונחפר מוצב – ושם המסילה נסובה ועלתה לעבר המישור מזרחה, וזאת במקביל – במרחק כארבעה וחצי קילומטרים – למסילה התיקנית.
את סוללת המסילה הצרה הזאת בנו אלפי פועלים מצריים, שהובאו במיוחד ממולדתם לביצוע עבודות “שחורות” כגון אלה עבור הצבא הבריטי (וידועה מצפון לקיבוץ ארז האנדרטה שהקימו מעסיקיהם לזכר האבדות בפלוגות העבודה הללו).
ועתה נחזור לאתר הטיול המשפחתי הנזכר לעיל: נראה לי שעל ראש השלוחה “שלנו”, הצופה למרחקים – ישבו השומרים ומנהלי העבודה הבריטים שניהלו מלמעלה את בניית המסילה, ובינתיים היטיבו את ליבם בבקבוקי-בירה קהירית שסופקה בארגז שאת שרידיו מצאו הילדים.
הבקבוק בעל התווית השמורה ביותר נתרם (עם סיפורו…) למוזיאון האנז”ק בבאר שבע. יש לציין כי בריכוזי האשפתות של הצבא הבריטי שחנה בחבל הבשור התחתי כ-8 חודשים במהלך התקופה הנזכרת, נלקטו בעבר גם שברי בקבוקים כאלה. הארכיאולוג-החוקר אמנון גת מקיבוץ רעים התמחה בנושא ופרסם במאמרים וברשימות מפורטות ניתוחים ומיונים של ריכוזי אשפתות צבאיים מהמלחמה העולמית הראשונה באזורנו ואת התובנות הנלמדות מתכולתן(*).
ולסיום: רוב הבקבוקים ששלפנו היו אטומים; מאחר ולא נמצאו בידינו כל אמצעים מדעיים לבדוק את האטימה, הבקבוקים נותרו כך עד-כה. האם עדיין ניתן לבדוק את תכולתם ולהעריך את טעם המשקה שהם הכילו לפני 102 שנים?
דן גזית
(*) בעיקר ראו ב”קתדרה” 165 (תשע”ח) וב”אופקים בגאוגרפיה” 86 (תשע”ה).
אני זוכרת את הבקבוקים האלה, ולמה בעצם קראנו לזה “קן של פרה”? תספר לי כשנפגש. וכל הכבוד לאמא על הצילום הנהדר!