(איך פֻסְּפְסָה הקמת פארק הפסיפסים)
בעקבות חריש שבוצע בשנת 1989 ב”שטח עתיקות מוכרז באר שמע”, בין אורים לצאלים, נפגע האתר ובעל הקרקע (הסוכנות היהודית) מימן חפירת-הצלה בהתאם לחוק. לאור הממצאים המרתקים שנחשפו, התנדב עובדיה מורד, ראש המועצה האזורית מרחבים (שבתחומהּ המוניציפאלי מצוי האתר) לממן את גידור האתר, לשאת בהוצאות של עונת חפירות שנייה (!) וכן לדאוג לכיסוי כספי להוצאות נוספות בראייה ארוכת-טווח להפוך את המקום לפנינה תיירותית בתחומי מועצתו (רשות העתיקות מיאנה לשתף פעולה בתואנה כי היא אינה עוסקת בפיתוח אתרים).
כזכור, בעונת החפירות השניה (1990), בהשתתפות מתנדבים רבים מישובי הסביבה, נחשפה רצפת-פסיפס מופלאה וכמעט מושלמת (“ככה זה” 10). מלבד הרצפה הנהדרת והחשובה הזאת חשפנו רצפות יפות אחרות ו-9 כתובות מעניינות ביוונית שיחדיו עיטרו כנסיה של מנזר נוצרי בן המאות ה-7-5 לספירה, כנראה לשימושם של עולי-רגל בדרכם לסיני – כל זה בשולי חורבות ישוב גדול בן התקופה.
התגלית הִכְּתָּה בתדהמה את כל רואיהּ ובאופן טבעי נשקלו מיד האפשרויות להציגה לציבור הרחב. בישיבה משותפת עם רשות
העתיקות הודיע מורד כי המועצה האזורית מרחבים מתחייבת לממן עונת חפירה נוספת, הוצאות טיפול ושימור הרצפה ואפילו הציע למשרדי הרשות במרחב הדרום לעבור למכלול מבני המועצה בצומת גילת. הוא גם לא נרתע מהסכום הנדרש לקירוי האתר (חצי מיליון דולר!) ש”נזרק” בדיון על-ידי ראש ענף שימור ברָשות, גיורא סולר. במקביל הודיעה מִנְהלת התיירות בבאר שבע כי היא מוכנה בשמחה להירתם למשימת הכנת האתר לקבלת מבקרים וגם הקרן הקיימת התחייבה לסלול דרך באורך 900 מטרים מכביש 234 אל האתר, לנטוע לאורכהּ שדרת-עצים ולהתקין חניון ושירותים. גזבר חברת “מושבי הנגב” (שהאתר בחלקו מצוי בשטחהּ), מנחם קוזלובסקי, קיבל על עצמו לממן במשך שנה את השמירה על האתר. ג’ו שוורץ, מנהל מחלקת התיירות במועצה האזורית אשכול, הבין את הפוטנציאל שבהפעלת אתר כזה כה סמוך למועצה והצטרף לצוותי החשיבה.
ואז – ואז לא קרה שום דבר. עברה שנה, לקוזלובסקי נגמר תקציב השמירה וההתלהבות החלה לדעוך עם עליית הפקפוקים אצל כל הגורמים בכדאיות של כל ה”עסק” (השקעה ראשונית גבוהה והוצאות לתחזוקה שוטפת בהשוואה לצֶפי של מעט מבקרים). האתר ניזוק מפגעי מזג האוויר, משוד עתיקות ומחיטוטי מבקרים והוחלט “בינתיים” לכסותו מחדש.
יום אחד ישבתי במשרדו של שוורץ והעלינו רעיון: רשות העתיקות אצרה במחסניהּ 14 פסיפסים שמקורם בדרום הארץ (סָפַרְתִּי !). אולי כדאי להקים סביב רצפת באר שמע פארק-פסיפסים גדול שיִצוֹר אבן-שואבת לקהל שיבוא לביקור בדרום (*)? השגתי התחייבות בכתב מרשות העתיקות בדבר הסכמתם להעברת הפסיפסים (בתנאֵי שמירה נאותה וכו’) וניסינו להריץ את הרעיון בין בעלי האמצעים שנזכרו לעיל. התגובות היו מסוייגות מאוד (“ומה עם רצפת מעון?”; “מפעל כזה לא בונים בסוף העולם” וגם “אף פעם לא ניסו את זה ואולי נִכָּשֵׁל” ועוד) ואז החלטנו “ללכת בגדול”: הבאנו את הרעיון לקק”ל, שאז ניהלה את פארק אשכול והצענו להעביר את הפרוייקט לשם, כולל את רצפת באר שמע עצמה, רצפת בית הכנסת בחוף עזה (שהועברה לגוש קטיף וננטשה מוזנחת באחד מלולי העופות שם) וגם העתקים מרצפות מעון ושלאל (“ככה זה” 22) ! קק”ל קלטה מיד את עצמת השדרוג שפארק הפסיפסים יעניק למקום, הזמינה תכנית מהאדריכל הידוע דוד קאסוטו (המנצלת בחוכמה את מדרונות גבעת התצפית) והכל היה מוכן להתחלת העבודות –
ואז – ואז פארק אשכול עבר לבעלות רשות הגנים שהתנגדה להקמת פארק-פסיפסים בתחומו (“זה לא משתלב עם הגן”…). חיכיתי כתשע שנים ובשנת 2003 שלחתי דוא”ל לרביב שפירא, מנהל רשות הטבע והגנים במרחב הדרום והעליתי מחדש את ההצעה. כעבור כשנתיים הוכנס רעיון “גן פסיפסים בפארק הבשור” לחוברת הפרוגראמות של רשות הטבע והגנים. בעקבות פנייתי בחודש יוני 2013 הוחלט להתחיל “להריץ” את הרעיון מחדש.
כשאני עובר בכביש בין אורים לצאלים, אני שומע ממזרח לכביש את בכי רצפת באר שמע.
דן גזית
(*) קיימת טכנולוגיה שבה ניתן, בקלות יחסית, להעתיק רצפת פסיפס ממקומהּ המקורי ולאכסנהּ “בעמידה” (כמו ספרים במדף).
– עד כה, רשות העתיקות לא התפנתה להוציא לאור את הדוּחַ הארכיאולוגי השלם של חפירת באר שמע, אף-על-פי שהוא הוגש לה על-ידי הארכיאולוגים החופרים (החתום-מעלה וישעיהו לנדר) כבר לפני שנים רבות.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-126”