דרישת שלום מצבא מצרים

(ודווקא בשדות נירים…)

בשנת 1959 התחלתי, בזמני החופשי, לסקור את האזור במטרה להבינו מבחינה ארכיאולוגית; בשלבים הראשונים עבדתי עם פרופ’ רם גופנא, שהיה אז עדיין “מפקח” מטעם מחלקת העתיקות של משרד החינוך והתרבות. באביב 1963, בעוברנו בין מגן לרעים, התרשמנו מבליטה ברכס הכורכר באופק ממזרח, בערך באמצע הדרך; סטינו אליה, והתברר לנו מיד שיש לה מעמד איסטרטגי – זאת הנקודה היחידה בנוף שניתן לראות ממנה את שני התלים הגדולים יחדיו, שרוחן וגמה! (ומיקומהּ הוא נ”צ 0983-0827 ברשת ישראל הישנה). התלהבנו מליקוט קרמיקה עתיקה, בת המאה התשיעית לפנה”ס*(תקופת הברזל ב’) וגם לא-פחות נפעמנו ממציאת שרידי קבר קדוש ואשר מסביבו, ליד שיחי צבר, מרוכזים קברים אִסְלאמיים (הכרויים בקו מזרח-מערב) כמקובל.

מאחר והמפה שהייתה בידינו לא ציינה דבר באתר, כינינו אותו זמנית “שֵיח’ רַמָדָ’ן” על-שם החודש האִסלאמי (בשנה ההיא) שבו חל הסיור וכמובן על-שם שנינו (רם + דן…). מאוחר יותר, התברר בעיון במפות בריטיות ישנות כי מה שנתקלנו בו הוא שרידי שיח’ צוּלייב (או סולייב), כנראה הקבר הקדוש של קהילת הכפריר ח’ירבת אָבּוּ בַּקָרָה הסמוך מצפון, שמאגר נירים צמוד לו.

לשם  “סולייב” או “צולייב” (כמשתמע מהתעתיק האנגלי) יכולות להיות שלוש משמעויות בערבית או בתורכית-עות’מאנית: קשר ל”נצרות” (צלב!), “קשה” או “עיקש” וגם “גזלה, לקיחה בכוח”. מכל מקום, אל לנו להשתומם מהמשמעות השלילית של השם או הכינוי – שמות מקומות ועצמים גיאוגרפיים רבים כאלה פזורים בצפון הנגב (“ככה זה” 7); זאת כנראה תוצאה של  “עבודה תורכית” במטרה להשפיל ולבזות את הבדווים, תושבי האזור (ובמקרה הפרטי שלנו, בני שבט חַנָאגְ’רָה) עד כי לרוב נשכחו השמות המקוריים.

הבה נחזור, ברשותכם, לחודש אוקטובר 1948: לאחר כיבוש באר שבע בידי צה”ל במבצע יואב, חששו המצרים (ובצדק) כי צה”ל יפנה עתה את כוחו אל זרוע הפלישה המזרחית שלהם, בציר ניצנה-עסלוג’-באר שבע-חברון, ולכן הם פתחו באופנסיבה והרחיבו את תחום שליטתם ברצועת-עזה אל עבר תילי נחל בשור במגמה להמשיך מזרחה בניסיון להתחבר לאותה זרוע מזרחית (והמצרים נהדפו חזרה רק במבצע אסף, חודשיים מאוחר יותר – “ככה זה” 80). את חלליהם, בחודשיים הללו, טמנו המצרים ליד שיח’ צולייב – ועל כך סיפר לי בשנת 1993 אלוף (במיל’) מאיר עמית ז”ל, שהיה מג”ד בחטיבת גולני במלחמת העצמאות (גם-כן “ככה זה” 79).

בשנת 2016 הותקן שלט גדול דו-לשוני (בעברית ובערבית) סמוך לשרידי הקבר הקדוש; בראשו ציורי-לוגו (סמלילים) של אוגדת עזה ושל צה”ל ועליו כתוב: “במקום זה קבורים לוחמי צבא מצרים אשר נפלו בקרבות 1948 נאמנים למולדתם. אוגדת עזה מוקירה זכרו של אויב שהפך לשכן”. יש לציין כי תלוליות הקברים נמחקו ברובן, אם כתוצאה מפגיעת-אקראי של כלים חקלאיים (האתר מצוי בלב שדות)  ואם בעת הצבת השלט.

קיימת דרך-עפר נוחה, בעלת תשתית חצץ, מכביש 232 מזרחה אל האתר וקל לנווט אליו בעזרת שיחי הצבר שעליו הבולטים באופק. מומלץ לצפות מן האתר אל שני התלים העתיקים במרחקים. ברכב מתאים, ניתן גם להסתייע בסטייה דרומה מההמשך החדש של “דרך  הבשור”.

דן גזית

*אמנון גת דיווח כי בסקר ארכיאולוגי שבצע באתר, נלקטו גם חרסים מתקופת הברזל 1ב’ (ימי שאול-דוד לפי הכרונולוגיה המקראית); אמנון גם סיפק את צילום השלט, המצורף כאן.

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-144”