דיוּנָה תחת מיקרוסקופ

(מחקרים חדשים על חולות חבל הבשור התחתי)

לא מכבר הוזמנתי להרצות בכנס האגודה הגיאוגרפית הישראלית בחנוכה תשע”ג; הכנס התקיים במשך שלושה ימים (כולל סיורים) באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע ובהַרְצאתי סִפַּרְתִּי על הרקע הגיאו-פוליטי להקמת שלושת המצפים בנגב (גבולות, רביבים ובית אשל, 1943). כששבתי הביתה עלעלתי בספר תקצירי ההרצאות עב הכרס (למעלה ממאתיים הרצאות!) ומצאתי כי חוקר בשם ד”ר יואל רסקין דיווח, בשתי הרצאות נפרדות, על מחקריו בתולדות מישורי החולות והדיוּנוֹת של צפון-מערב הנגב. כתבתי לו דוא”ל וצֵרפתי את מחקרי על הארכיאולוגיה של חולות חלוצה, שבו ניסיתי לתארך את כיסויי החולות על-פי האתרים העתיקים שמעליהם ומתחתיהם. הוא ענה מיד וקבענו פגישה. מצאתי צעיר ידידותי ונמרץ שבעזרת צוות מסור הניח את החולות הנודדים תחת מיקרוסקופ – פשוטו כמשמעו – ובכלים מודרניים גילה פנים חדשות בתולדות ים החולות המשתרע בשוליו הדרומיים של אזורנו (*).

במטרה לבדוק את הקרקעות הקדומות שעליהן הצטברו החוֹלִיוֹת (=דיוּנוֹת), חפר רסקין כ-25 חתכים, חלקם בוצע במחפרים וחלקם בקידוחים ידניים שהגיעו עד לבסיס הדיונות. מהחתכים נחקרו מִדְגָּמים בשני היבטים: מבנה ההִשְׁתָּכַבוּת שלהם וקביעת תאריכיהם (באמצעות איתור של יסודות-קוֹרֶט רדיואקטיביים המצויים בדגימה והמפיצים קרינה הניתנת למדידה אפילו ברמה של אטומים בודדים ותקופתם נקבעת לפי קצב השתנותם עקב הקרינה). המחקר הצביע על רצף של מחזורֵי-השקעה על-ידי הרוח (=השקעה אֵיאוֹלִית) של חול בעל גרגר עדין, כנראה ממוצא הדלתא של הנילוס, שבהתאם יצרו רצף של קרקעות חוליות עתיקות בבסיס החוֹלִיוֹת (הנודדות). תאריכי הדגימות השתרעו בין 200 ל-30 אלף שנה לפני זמננו. בתוך הקרקעות העתיקות הללו משוקעים חומרים המצביעים גם על אירועים שִׁטְפוֹנִיִים או אפילו על גוּפי-מים גדולים (אגמונים, ביצות): חומרים אלה הם חרסיות (שבהן קוטר הגרגר הוא פחות משתי אלפיות המילימטר) וטין (שבו קוטר הגרגר הוא בין 2 אלפיות ל-63 מאיות המילימטר); חרסית וטין במקומות אלה הם סַמָּנים מובהקים לחומר ששקע במים, כמו גם עלייה בהַמְלָחָה. נמצאו גם עקבות של סחיפת-קרקעות לסירוגין על-ידי רוחות חזקות, גשמי-זעף וזרימות-מים מקומיות לאורך ערוצים קבורים בדרום השטח הנבדק.

הצוות הפְּעַלְתָּן של רסקין לא הסתפק בבחינת התשתיות: מעל הקרקעות הקדומות הצטברו, כאמור, חולות שתאריכי השקעתם נעים – בהתאם למדידת הצוות – בין 23 ל-12 אלף שנים לפני זמננו. החשבון הפשוט מראה כי לעוּגָה הזאת חסרה שכבה בת 7000 שנה – וצוות רסקין משער כי אותה שכבה נסחפה על-ידי הרוחות, גרגריהַּ נשחקו עד-דק תוך-כדי הסחיפה הזאת והיא-היא המקור של משקעי הלֵיס (שהגיע לכאן בצורת אבק) סביב מרחבי הדיונות של צפון הנגב. הַשְׁעָרָה זאת מתאימה מאין-כמוהָ לתוצאת התצפית הארכיאולוגית שבצעתי – יחד עם מורִי באוניברסיטה הפְּרֶהיסטוריון פרופ’ אברהם רונן – בשנת 1977 בחתך-קרקע טבעי בתחומי אגן נחל גמילה (“ככה זה” 38). בתצפית זאת תיארכנו (עוד בטרם סיים רסקין בית-ספר יסודי…) שכבת-ליס ניכרת לפי התקופה הארכיאולוגית של אתרים פרהיסטוריים מתחתיה ומעליה ונראה שהיא תואמת את התהפוכות שרסקין תיאר לעיל (**).

רכיב נוסף של הליס המקומי הוא, כנראה, תוצר של פרצי סחף-רוח חזקים מאוד שגרפו מצפון-סיני גרגרי חול נודד קטנים במיוחד (ולכן נִשְּׂאוּ עד הלום). לדעת רסקין ואנשיו, קוטנם של גרגרי החול האלה הקל על אחיזת השורשים של צמחיית החולות, ולכן היא מרובה יותר בנגב מאשר בצפון-סיני.

שאלתי את מיכאל אדלר (גבולות): הרי כל סוגי החול מורכבים מגרגרי קְוורְץ (בעברית נָצִיץ): מדוע לא ניתן להשתמש בהררי החול שלנו בתעשיית הבנייה (ולהִבָּנוֹת ממנו…)? לדבריו, המפתח הוא בצורת הגרגר (מחוספס, חלק וכו’) ולצערנו – שלנו לא מתאים.

בנוסף לכל זאת, קראתי בעלון של המועצה האזורית יזרעאל כי ד”ר עמית טֶלֶר מקיבוץ הסוללים ערך לאחרונה מחקר על תנועת האבק ממדבר סהרה אל ישראל – בעזרת צילומים ממעבורת החלל “קולומביה”. חלק מהחומר המצולם אבד בתאונה הטראגית אך נעשו השלמות בעזרת מטוס-מחקר שטס מעל סופת-אבק.

ועוד משהו (באדיבות רסקין): הידעתם כי כמעט כל חומר הגלם של הזכוכית העתיקה בארץ הובא מחולות עמק החוף?

וַּאלָּה, לא שערתי שאפשר למָצות כל-כך הרבה דְרָמוֹת מסתם חול (***).

דן גזית

(*) ניתן לקבל אצלי את המחקר המפורט (באנגלית) בפנייה אישית אלי.

(**) בעבודה השתתף גם סטודנט נוסף – חיים בר זיו מאורים, שחקר את הארכיאולוגיה של אגן נחל גמילה.

(***) בתצפית (לא מדעית) של יותר מ-50 שנה בשטחי הבוּר בשולי חולות חלוצה סמוך לגבולות התברר לי כי קיים יחס ישר בין כמות מחילות הנברנים (“עכברי-שדה” ממשפחות הנברניים, הגרביליים ןהפְּסַמונים)  הפעילוֹת בסתיו (לפי חול חפור ולפי עקבות) לבין כמות המשקעים הצפויה בחורף העוקב. נראה לי שהנברנים מסוגלים לצפות (או לחוש), בשיטה שעדיין ממתינה לגילוי, את משטר הגשמים בעונה הקרובה ולהעריך את כמות העִשְׂבִּיה החד-שנתית שתעלה בשטח; כך אולי מופעל מנגנון ביולוגי המווסת את הִתְרַבּוּתָם בהתאם לזמינות העתידית של המזון. הנחתי את האתגר המחקרי בנושא לפִּתחו של רסקין ועמיתיו הביולוגים.

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-118”