(לתולדותיה של אופקים, עיר-הפלך – העשור הראשון ועוד קצת)
הזמן: ראשית שנות ה-50 של המאה העשרים.
המצב: שורת מושבי-עולים קשי-יום לאורך “כביש הרעב” (היום כביש 241) אשר מי שצמיגי רכבו היו יקרים לו נסע לצידו ולא עליו (כי על תשתית האבנים – ה”סוֹלינג” – לא היה אספלט). המושבים כונו “עימארות”: עימארה א’ = פדויים; עימארה ב’ = מסלול; ג’ = פטיש; ד’ = ביטחה וכך הלאה. עימארה (בערבית = מבנה) היה השם של תחנת המשטרה שאליהּ עלה קיבוץ אורים מסביבת גבולות בתום מלחמת העצמאות והיה אז הישוב העברי הראשון בקרבת הכביש.
הרעיון: מדיניות פיזור האוכלוסיה לנוכח גלי העליה, בעיקר על-ידי העדפת אזורי-שוליים, תוך חלוקת הארץ ל-24 חבלי-תכנון. בכל אחד מהם יוקם “מרכז עירוני-אזורי שיקיים יחסי-גומלין עם הפריפריה החקלאית” (ובעברית פשוטה: מרכז-שירותים ומקור לכוח-עבודה לחקלאֵי סביבתו).
התכנון: אגף התכנון, במסגרת משרד העבודה והבינוי, ניפק כבר ב-1949 (עוד בממשלה הזמנית!) תכניות על הבסיס הזה ושלוש שנים אחר-כך הושלמה תכנית המתאר של אופקים (שנקראה אז, כמובן, “עימארה”…) ונקבע מקומהּ.
הביצוע: ב-1955 הוקמה באתר, ליד הכביש, מעברת-צריפים* שאוישה בכ-30 משפחות אך קל-מהרה עקרו התושבים דרומהּ למבני-אבן (מחלוקי-נחל) דו-משפחתיים, בעלי גגות-רעפים, על מגרשים גדולים המתוכננים למשקי-עזר כדי להבטיח הכנסה נוספת (אך משקי העזר לא הוקמו והפיזור של התושבים הכביד על השרותים המוניציפלים). מיד אחריהם נבנו “שיכוני-רכבת” ואזבסטונים חד-קומתיים.
התחזית לתעסוקה בחקלאות של תושבי אופקים בראשיתהּ לא התממשה במלואהּ מכמה סיבות, ביניהן אי-פיתוח הענף עקב מצוקה במי-השקיה (שנפתרה רק עם הגעת “המוביל הארצי” בשנת 1964), הכנסת מיכון שהחליף את עבודת הידיים (למשל בקטיף הכותנה) וטבעהּ של העבודה השכירה בחקלאות שלרוב היא עונתית ובקושי יכולה לשמש כבסיס לקיום משפחה. “עבודות הדחק” שספקה הקק”ל בנטיעות-עצים, שיחי-מלוּחַ והַעֲסקה במטעי האגבות (הראויות לרשימה נפרדת) הִיו, לפועלים רבים, המגע הראשון בחייהם עם עבודת האדמה. בסך הכל, כ-200 מפרנסים מאופקים הועסקו בעבודה קבועה בחקלאות וכמספר הזה בעבודה עונתית.
לפיכך נאלצו המוסדות להפנות תעשיה לאופקים, בשיתוף המועצה האזורית מרחבים שגבולותיהּ נשקו לישוב מכל העברים: מפעל למיון ואריזת ירקות, תחנת טרקטורים אזורית, מנפטת-כותנה, מפעלי הטכסטיל “אופק” ו”אופ-אר” (שהעסיק כ-450 עובדים ונודע בחדשנות האדריכלית שלו) וכן מפעלים קטנים יותר כמלטשת יהלומים, מפעלי סריגים (“אומן”, “מטוויות הדרום”), רוכסנים, גלשנים, מוצרי פלסטיק, בית-חרושת לנעלים, מפעל לקליעת-סלים ועוד. בשיאם – סיפקו המפעלים כמעט את כל דורשי העבודה במקום אך בהמשך החלו להסגר בהדרגה וגרמו למשבר כלכלי וחברתי, על-אף חיזוקהּ של האוכלוסיה המקומית ברבים מבני הדור השני של מושבי הסביבה ש”היגרו” לאופקים.
תכנית המתאר של אופקים נמנעה עקרונית מהקמת הישוב משני צידי הכביש הראשי בגלל תפיסה תחבורתית מסויימת וכדי לצרוך שירותים נאלץ הצרכן המגיע מן החוץ לסטות מציר הנסיעה העיקרי – ואכן, רבים העדיפו להמשיך עוד 17 ק”מ לבאר שבע ולערוך שם את הקניות וה”סידורים”. הגיאוגרף דוד עמירן טען בזמנו כי שגיאה תכנונית זאת עִכְּבָה את התפתחות הישוב.
בשנת 1959 הוכרזה אופקים כמועצה מקומית, בשנת 1989 מנתה אוכלוסיתהּ כ-14000 נפש ובשנת 1995, כאשר מספר תושביהּ עלה ל-20000 – היא הוכרזה כעיר.
דן גזית
* מתוך 60 מעברות עיקריות, רק 5 הפכו לישובי-קבע ואחת מהן – אופקים.
– בשנת 1977 קלטה אופקים 66 פליטים מוִיֶטְנַאם, ניצולי ספינה טרופה.
– תודה לעמי כהן, מזכיר עיריית אופקים.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-61”