“שבוע הספר”

שוב חלפה שנה ושבוע הספר חוזר; זוהי עת טובה להפעיל נוהל שלמדנו בצבא – “סריקה לאחור”, הפעם במטרה לברר את תולדות יַחַסָי לסֵפֶר ולסִפְרוּת.

אני זוכר מילדוּתי שאצלנו בבית נתנו כבוד למלה הכתובה – אולי זאת היתה מורשת-אבות במשפחה: שני הורי עלו לארץ כילדים ומיד עם הגיעם לכאן הוכנסו ללימודים סדירים בבתי-ספר יסודיים בכתה המתאימה לגילם (ולאו-דווקא לרמת העברית שלהם…) וכך הם נאלצו להתגבר במהירות על קליטת שפת-אם חדשה; וזה הצליח – אפילו ברמת המבטא. הורי תמיד קראו ספרים בעברית. אבא אהב לחרוז חרוזים להנאתו ולכל כינוס משפחתי חיבר ונשא מקאמות היתוליות לבידור השומעים.

לקראת יום הולדתי השביעי רוקנתי את קופת החיסכון שלי שכללה בעיקר מטבעות בני מיל ושני מיל (ומעט מטבעות בני חצי גרוש וגרוש) שהצטברו במשך השנים מהעודף במכולת. הלכתי עם אמא לסניף הדואר, קנינו בכסף המחאת-דואר ושלחנו אותה לדודי בתל אביב שבזכות היותו מזכיר בית-ספר (על-שם בלפור) היה זכאי להנחה ברכישת ספרים – וכך רכשתי את ספרי הפרטי הראשון “מסעי הברון איש מינכהוזן ומוצאותיו”, הספר השלם בתרגום ובעיבוד המקסים לעברית מופלאה של הסופר אביגדור המאירי, בהוצאת “אמנות”. כמדומני שידעתי את כולו בעל-פה… אחריו בתור שיננתי את ספריהּ של מרי טורטל (“מאורעות דובון, נבחן ומירי…”) בתרגומו הגאוני של המילונאי אברהם אבן-שושן שמצאתי אצל בן-דודי המבוגר ממני משה קפלן ואת ספרם של אילף ופטרוב “שנים עשר כיסאות” על-אודות אוסטפ בנדר הקומבינטור.

כעבור שנתיים חתמו הורי עבורי על ספריית “שחרות” של “עם עובד” ואז כבר חגגתי בקריאות חוזרות ונִשנות של שלושת אהובַי: “הקומדיה האנושית” מאת ויליאם סרויאן (מבלי להבין לאשורן את כל המשמעויות החברתיות שבו…), שקעתי פעמים רבות בקריאה חוזרת  ב”תום סוייר”בתרגום ארכאי ושיננתי את  “אנציקלופדיה נעורים” בששה כרכים.

כבר בנעורי הייתי מודע לכך שהתברכתי במה שמכוּנֶה “קריאה צילומית”: עיני לא היו עוברות לרוחב השורות אלא הייתי קולט את כל העמוד בשלושה-ארבעה מבטים. בשיטה זאת מאבדים חלק מהאינפורמציה אך הֶסְפֵּק הקריאה הוא עצום (וזאת, למעשה, הטכניקה שמלמדים בקורסי הקריאה המהירה). זוהי, כנראה, מוטציה גנטית שעברה אלי מאבי וממני לצאצאינו. הקריאה הצילומית היא ברכה גדולה כשצריך לאגור אינפורמציה בזמן קצר, אך מפחיתה מאוד את ההנאה בקריאת ספרות יפה ולשם כך, במשך השנים סיגלתי לי טכניקות למעבר מקריאה צילומית לקריאה “נורמלית”. מאבי גם רכשתי את “הקריאה מהסוף”: מתחילים מהפרק האחרון שבספר וקוראים אחורנית… יש בכך הנאה מיוחדת – אתם מוזמנים לנסות…

את השגיאה הגדולה בחיי ה”ספרותיים” עשיתי בבית הספר התיכון. כשחילקו את המחזור שלנו לשתי מגמות, “הומאנית” (=ספרותית) ו”ריאלית” (=מתמטיקה-פיזיקה-טבע-כימיה), בחרתי בריאלית כי מלבד תלמידה אחת – כמעט כל הבנים (מלבד שלושה) בחרו במגמה הזאת ולא רציתי להיות מיוחד… כמובן, ההפסד היה כולו שלי: מצד אחד, התקשיתי במקצועות הריאלים ומצד שני, החברים האמיתיים שלי היו במגמה הספרותית – ושם גם היו הבנות… כניחומים הייתי נפגש איתם בהפסקות (עם יהודה אטלס – “והילד הזה הוא אני”; וגם עם רינה שומרוני-שני – שרק הוותיקים אולי זוכרים אותה …).

ברכה גדולה הביא לי המורה לספרות אנגלית שהוצנח לכיתתנו בי”ב, בחור אמריקאי צולע קלות כתוצאה מפציעה במלחמת קוריאה, רזה ושדוף (שמו היה קְרַאוּסְקוֹפְּףְ (“ראש-צלב”…) אך כינינו אותו broomstick לאמור – מוט של מטאטא. היה לו יתרון – הוא לא ידע מלה בעברית ואנו זכינו ללמוד ספרות אנגלית באנגלית. אז לראשונה גיליתי כי ספרות אינה מוגבלת לשפה – ואפשר אפילו לכתוב ספרות באנגלית ולא רק לקרוא אותה. התגלית הזאת עוררה אותי לנסות גם ספרות בערבית – ותרגמתי לעלון בית הספר מסה שעסקה בקשרים עם ישראל, שפרסם הסופר המצרי הידוע טהא חוסיין.

ואז באה הנפילה: יותר משנתיים של שרות צבאי אינטנסיבי שבהן מוחי כמעט התייבש והתרוקן מנפלאות הביטוי של השפה הכתובה. על פיגור זה התגברתי בשנים של שיטוט אובססיבי בחנויות ספרים משומשים (למען האמת: מרתפים מעופשים שאחרי הנבירה בהם דרושה מקלחת יסודית…). התחלתי לבנות את ספרייתי הפרטית החביבה על קרש-עץ (שמצאתי במזבלה של הנגריה), נתמך בשתי אבנים, על הרצפה בפינת חדרנו בצריף וכשהתחלתי לכתוב את הפיליטונים לכבוד החגים ואירועים שונים בקיבוץ – ממש חשתי את הגֶנים של אבא מתרוננים בקרבי…

שמחה גדולה קפצה עלי כשספרי הראשון יצא לאור – “חבל הבשור”, בהוצאת החברה להגנת הטבע (1986). מאז יצאו לאור ספרים וקבצים אחדים וגם הם גורמים לי לרוות נחת.

וכאן אנו חוזרים לדוֹד מתל אביב: בצעירותו, דודי ישראל ברנר (בעלהּ של אחות-אבי) היה מורה ומחנך בגימנסיה העברית בוִילנה וכשעלה לארץ בשנת 1925 הביא עימו גם מזוודה קטנה מלאה ודחוסה בספרי לימוד, בעברית, במקצועות שונים ושנדפסו בחו”ל (בוָרשה, ברלין ועוד) בראשית המאה העשרים. את האוצר הזה מצאנו, אחי ואני, בבּוֹיְדֶם של ביתו – שנים רבות לאחר פטירתו. תענוג הוא לקרוא את העברית של אז ולעקוב אחרי ההתמודדות של השפה העתיקה-מתחדשת עם מונחים בתחומי הגיאומטריה, הגיאוגרפיה ומדעי הטבע… ייצוג הולם של מבחר זה הִשְאלתי לתצוגה בספריית ידע-כל בבית הספר נופי הבשור ובמשך כשנתיים התערוכה כיכבה בכניסה למבנה. אני מקווה שהאוסף הזה יזכה למנוחה נכונה ב”מוזיאון בן יאיר” הממתין מזה שנים לגאולה; בינתיים השאלתי אותו לארכיון טוביהו (בספריית אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע.

דחיפה לכתיבה אישית הוענקה לי על-ידי המשורר אנדד אלדן מקיבוץ בארי, בחוג שלו “כתיבה יוצרת” בבית-ספר-ערב למבוגרים במועצה (בחוג זה למדתי במקביל לניהולי את בית הספר בקדנציה השניה, בשנת 1988). החונך שלי בכתיבת שירה היה המשורר יוסף יחזקאל, במקור מקיבוץ אורים.

בינתיים הספרים הצטברו אצלנו בבית. לאחרונה התחלתי קצת לדלל, אבל במחתרת מגיעים ספרים חדשים וממלאים את מקומם. במקרים כאלה, תמיד נשאלת השאלה: איך ממיינים ספריה כדי להגיע לכל פריט בקלות? ובכן, ישנן שיטות אחדות: לפי נושאים, לפי א”ב, לפי גודל פיזי, במִסְפּוּר עולה כדומה. ב”שיטת המיון” שלי אני פשוט מנצל את אותה קריאה צילומית שהזכרתי כבר ואני מסב  אותה ל”זיכרון צילומי” (=זיכרון חזותי) – לזכור כל ספר היכן הוא מונח ומהו מיקומו במדף או באיזה ארון מנוחתו. אני מודה שזה לא תמיד “עובד”, אך אני מאיים על ספר שכזה שאם מיקומו יישמט מזיכרוני, סימן מובהק הוא שהוא לא ראוי להימנות על ספרייתי (ואיום כזה אכן פעל לעתים…). וזה מזכיר לי מִכְתם של מארק טוֵּיין, כשנשאל על שיטת מיון ספרים: “קיימים רק שלושה סוגי ספרים: ספר דקיק לתמוך רגל של שולחן צולע, ספר בעל כריכת-עור להשחזת תער וספר עבה להגנה עצמית”…

דן גזית