(במלאת חצי-יובל לרעידת האדמה הגדולה בנגב, 22.11.1995)
היה זה בוקר סתווי רגיל. כהרגלי, הגעתי למשרדי רשות העתיקות בעומר לפני השעה שש (ושוב פתחתי אותם ראשון…), כדי להספיק ולסיים את כל הַבּוּכְהַלְטֶרְיָה המעצבנת לפני יציאתי לשטח – בעבודתי כארכיאולוג מערב הנגב וחבל הבשור. להזכירכם – משרדי הרשות בעומר היו מורכבים מסדרת מגורונים יְבִילִים, מאורגנים בצורת האות “ח” בשולי חורשת אורנים.
בעודני מסב למכתבה בחדרי הגדוש מדפים ועליהם ממצאי-סקר ותיקיות, שמעתי מבחוץ רעש חזק, שנדמה לי כמשאית כבדה ביותר העוברת לאט בסמוךומרעידה את הרצפה והקירות; תוך שניות – כלי-חרס נשרו מהמדפים והתנפצו אל הרצפה (ועוד הספיקה לחלוף במוחי המחשבה: לעזאזל, אצטרך להדביק אותם בחזרה…). יצאתי מיד החוצה – לא משאית ולא נעליים: רעידת אדמה! הצצתי בשעון – שש ושבע דקות.
לא לשווא, אחד מכינויי רעידת האדמה במקרא הוא “רעש” (וראו בכותרת הרשימה לעיל); מה-עוד, שהפעם הרעידה הורגשה במיוחד אצלנו: באילת נמדדה עוצמתה 7,1 בסולם ריכטר כשהמוקד שלה חל כ-150 קילומטר דרומית לאילת, אי-שם בים סוף (= ויקיפדיה). בעבר היו כבר באזורנו רעידות חזקות מתועדות: בחפירות בקנה-מידה קטן שעשה פרופ’ רם גופנא בעזרתי באתר בן תקופת הברזל א2 (סוף המאה הי”א לפני הספירה) בקרבת נחל בשור, עם סלילת כביש גבולות-צאלים, נתגלו קירות הבנויים מגושי-אבן וחלוקי-נחל ללא מילוט ביניהם. הקירות היו מוּטים בזווית ניכרת ולדעת מומחים – עקב רעידת אדמה חזקה (= ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, חוברת כ”ח, תשכ”ד).
ונחזור לרעידה של שנת 1995: בסיורים שערכנו בנגב לאחר אירוע הרעידה הגדולה, התופעה הבולטת ביותר והקשורה לרעידה הזאת היתה עליית האֶקְוויפֶרים של מי התהום, חלקם ממש עד פני הקרקע. בערוץ נחל בשור, כמה מאות מטרים אחרי שפך נחל אטדים אליו (צפונית לחורבות חלוצה), פרצה נביעה גדולה באפיק הנחל והציפה אותו לאורך כל הקטע בין כביש צאלים-רביבים לבין אתר חלוצה; הצד המרתק בנביעה הזאת היה שהמים זרמו “אחורנית”, במעלה הנחל, ולא כצפוי במורדו… הסיבה לכך היתה כריית חלוקי הנחל הפראית שהתחוללה בקטע הזה שלו במשך שנים עד שפשוט הורידה את בסיס הזרימה אל מתחת למפלס המשכו הטבעי!
משם ירדנו לבקעת הערבה באזור חצבה והמשכנו דרומה. כל מישורי החמאדות הנרחבות לאורך הגבול עם ירדן, בין נאות הכיכר לעין יהב – משוש-לבם של המוני הצבאים, הפכו לביצות! ביצות בלב הערבה!
המשכנו לצופר ועלינו לחורבת מואה הסמוכה; על-יד החורבה נותרה בריכת-מים עתיקה, מוקפת בקיר-אבן בנוי במתאר ריבועי. בכל הביקורים הקודמים באתר, היתה הבריכה יבשה לחלוטין ועלו רעיונות שונים כיצד תיפקדה במקור ומאין קיבלה מים. והנה,ראו איזה פלא – הבריכה מלאה במים עד שפתה!
בדיקות נוספות בביקורים עוקבים באתרים הצביעו בעליל על יציבות מסויימת במפלס המים החדש במשך חודשים אחדים, עד שהתופעה המפתיעה והמעניינת הזאת גוועה לאיטה. וכאן עלתה אצלי שאלת מיליון הדולר: האם ייתכן שרעידת האדמה יוצאת הדופן הזאת העלתה באחת את מפלסי מי התהום לרמה שהיתה “נורמלית” בימי קדם? אם כן, הרי לכם הסבר לתקופות הפריחה היישובית בנגב ולשרידי מאות אתרי התיישבות במגוון מפותח, מחוות חקלאיות זעירות ועד לישובים כעין-עירוניים, והמצב בימינו אינו אלא “התייבשות זמנית”, טַקְטְ “קצר” במחזוריות אקלימית טבעית שמסיבה כלשהי זכינו לחוות בהתרחשותה. – והרי לנו חומר למחשבה ואולי תֶזָה למחקר עתידי.
ועוד נושא מעניין: לתוּמי חשבתי (אולי בעקבות קריאת חומר על הנזקים של הרעידות הגדולות בארץ במאה ה- 19), כי נזקי רעידות האדמה מתרבים ככל שעולים בגובהם של רכסי ההרים, הבנויים מאבן, ומתְמַתְנים במישורים החוליים שלמַרְגְלותם – הפוּך, גוּטֶה, הפוּך: בעת הרעידה, החול מתנהג כאילו הוא תְמִיסָה נזילה והנזקים בעקבותיה עולים.
יש לציין, כי עד כה לא צלחו הניסיונות שנעשו לחזות רמזים כלשהם לפני התחוללות רעידה. ידוע על תצפיות התנהגות בעלי חיים, שינויים בגלים האלקטרומגנטיים של כדור הארץ, עליות פתאומיות של מפלסי מי-תהום ועוד, אך עדיין אין מסקנות חותכות בנושא.
ולסיכום: לפי המידע שנאגר במכון הגיאולוגי בישראל, באלפיים השנים האחרונות חלו קרוב לארבעים רעידות-אדמה קטלניות בארץ ובקרבתה; רובן התרחש באזור השבר הסורי-אפריקני (עמק הירדן ושלוחותיו). הנפגעים בנפש היו אלה ששהו במבנים ובקרבתם, ויש להניח שתיקני-בנייה מתאימים למבני מגורים ולתשתיות תעשייתיות יכולים לצמצם נפגעים בעתיד.
דן גזית, 18.1.2021
*המונח המקראי “רעש” לרעידת-אדמה – מתפרש גם כ”זעזוע” בהתאם למשמעות הטקסטים השונים.