“פרוט לי, בבקשה, סֶסְטֶרְץ אחד לשני דוּפּוֹנְדִים” (המטבע כסוכֵן-תרבות)

יום אחד, מַכָּר ותיק מהסביבה הביא לי אוסף מסודר וקפדני של מאות מטבעות עתיקים שליקט במו-ידיו באתרים עתיקים שבסביבת מגוריו. “שמע,” הוא אמר לי, “אני לא צעיר יותר וברצוני להשאיר אחרי אוסף משמעותי. אני גם לא כל-כך סומך על כל מיני גופים שעוסקים במטבעות. ניקיתי את המטבעות כמיטב יכולתי ותנסה לזהות כמה שאפשר – אבל אל תגרור את הסיפור יותר מידי זמן…”. המטבעות נלקטו במשך כ-60 שנה בשטח בן כ-50 קמ”ר, דמוי מקבילית, המשיק לגבול רצועת עזה, ממזרח לעיר עזה והגובל בחבל הבשור התחתי.

במשך שבועות אחדים ישבתי בספרייתי: היו מטבעות שהכרתי ומיד זיהיתי והיו כאלה שהפכתי בהם שעות ולבסוף הנחתי בצד ל”סיבוב נוסף”. לרבים מהמטבעות יש סיפור ייחודי שאין לו כל מקבילה אחרת – וכמו שכתבתי לעיל, המטבע העתיק היה סוכן-תרבות בלעדי.

תארו לעצמכם עולם ללא תקשורת (מלבד בעל-פה בין אדם לחברו) בו רוב האוכלוסיה הוא אנאלפביתי; המטבע מילא גם את מקום העיתונות, הרדיו, הטלוויזיה, האינטרנט, ספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה, התודעה הלאומית, ההטפה הדתית והרכילות השכונתית.

בדרך-כלל, למטבע יש שתי פנים (“עץ או פָּלֶ…”): בצדו האחד טבוע פרצוף השליט, המאפשר לנתין לראות איך נראה הקיסר שלו, ומסביב לדיוקן – מלבד שמו – גם סיסמה המבטאת את תכונותיו (החיוביות, כמובן: “הקדוש”; “מרחם-עמו”…), מעשיו וכוונתו המדינית (“מנצח הברברים”; “ראש הסנט”. במטבעות החשמונאים – “שמעון הכוהן וחבר היהודים” וכו’). ביהדות ובאִסְלאם נמנעו, בדרך-כלל, מדמויות-אדם על מטבעות ובמקומן מופיעים עיטורים, סמלים לאומיים וטקסטים שונים.

צידו השני של המטבע לעתים עמוס יותר בפרטים (יש יותר מקום המתפנה מתמונת השליט): דמות או סמל האל שבשמו השליט מושל, שנת הטביעה של המטבע לפי מניינים שונים, מקום טביעת המטבע וסמלהּ של העיר הטובעת, לעתים אף סוג המתכת שהמטבע נטבע בו ולפעמים גם ערכהּ הנומינאלי. ישנם מטבעות בעלי ערך היסטורי-חברתי רב  שהוטבעו לציון אירוע ממלכתי חשוב, כגון ייסוד קולוניה חדשה או ניצחון מוחץ על אויב היסטורי. האימפריה הרומית, למשל, הנפיקה סידרת מטבעות מיוחדת לציון הניצחון על ממלכת יהודה בשנת 73 (לאחר נפילת המעוז האחרון – מצדה).

זכות טביעת המטבעות היא זכות כלכלית עצומה, בעלת משמעות מדינית, המוענקת באופן בלעדי על-ידי הקיסר לערים שונות ברחבי האימפריה (בעיקר לאלה המוגדרות כ”קולוניות”) לפי שיקולי השלטון המרכזי וגם נשללת לעתים בתור עונש לעיר. הזכות הזאת מודגשת על-ידי פני הקיסר המופיעות במטבע, ללא קשר לעיר שבה נטבע. מאחר ובנוסף לכל הנזכר לעיל המטבע שימש – כמובן – כאמצעי-תשלום, קיים פיקוח ממלכתי הדוק על כמות המתכת השונה (זהב, כסף, אלקטרום, ברונזה, עופרת ועוד) שבמטבע, כי ערכהּ במסחר הוא כערך המתכת שבהּ (שלא כמו היום); כשכמות הזהב, למשל, יורדת במשקל המטבע אך ערכהּ הנומינאלי נותר כבעבר – אנו עדים לתהליך אינפלציוני.

המטבע בדמותו המוכרת לנו – הטבעת אותות על אסימון –  הומצא במאה השביעית לפני הספירה במזרח יוֹנִיה (במרכז אָנָטוליה) והשימוש בו התפשט במהירות מסחררת, מזרחה לקדמת אסיה ומערבה לצפון אגן הים התיכון; נראה שהעולם הכלכלי היה בָּשֵׁל להמצאה הזאת (*): המצאת המחרשה, דרך משל, נדדה בעולם רק במהירות ממוצעת של קילומטר אחד בשנה (=4000 שנה מקדמת-אסיה ועד מרכז אירופה)! באזורים אחרים בעולם היו בשימוש עוד קודם לכן מטבעות מסוגים אחרים (באפריקה, באיי האוקיאנוס השקט, בסין ועוד) אך בגלל תכונותיהם (כובד רב, חומרי הגלם) לא התפשטו מעבר לגבולותיהם וגוועו אל מול המטבע הקלאסי המתחרה.

חשיבותו של מדע המטבעות – הנוּמִיסְמָטִיקָה – הוא עצום בחקר ההיסטוריה והתרבות וישנם מטבעות בעלי ערך רב בגלל נדירותם (למשל מטבעות שטבע בר כוכבא בעת המרד על מטבעות רומיים משוּיפים); אי-לכך, נפוצים מאוד זיופי-מטבעות (יותר מכל זיופי-עתיקות אחרים) ואפילו קיימים במוזיאונים בעולם אגפים המוקדשים למטבעות מזויפים…

המטבעות ה”מדליקים” ביותר, לטעמי, הם מטבעות של מלכי פולין במאות ה-12 וה-13: המִטְבָּעוֹת בפולין הופעלו בידי יהודים המומחים לדבר ולפעמים הם “הגניבו” אותיות עבריות למטבעות (“מה כבר הגויים האלה מבינים…”) וידועים מטבעות פולניים הנושאים שמות בעברית כגון “אברהם”, “יעקב”, “יוסף”, “מנחם” ועוד… (הסיפור המלא, מאת מ’ בונה, מופיע בחוברת “ידיעות נומיסמטיות בישראל” 4-3, תשכ”ג, הוצאת החברה הישראלית למדליות ולמטבעות. אגב, תופעה דומה ידועה מאותה תקופה גם במעט מטבעות מגרמניה, הונגריה ואנגליה! ראו גם: יהודי של מטבעות; בתוך: סגולה 82: 70-68).

עם כל התכונות החיוביות שמניתי, יש למטבע עתיק חסרון בסיסי לארכיאולוג: עקב ערכו הנמדד בכמות המתכת שבו – אין לו תאריך תפוגה והיה ניתן לשלם בו אף יובלות לאחר טביעתו (לאחר שעבר הערכה אצל חלפן-כספים מקצועי). מסיבה זו קשה לארכיאולוג לתארך ממצא על-פי מטבע המצוי בו – מי יודע כמה זמן הוא “מתרוצץ” במעלה השכבות ובמורדן. האפשרות המקובלת לתיארוך ארכיאולוגי בעזרת מטבעות הוא בגילוי מטמון (“בנק אישי”) שבו תאריכו של המטבע ה”חדש” ביותר הוא הקרוב לתאריך ההטמנה.

החוויה האישית העמוקה ביותר הקשורה למטבע עתיק עברה עלי ב”מבצע סיני” (=”מלחמת קדש”, 1956), כשחפרתי שוחה אישית בפתח מֵצַר המִתְלֶה לפני הקרב ולפתע העליתי מטבע עתיק. דחפתי אותו בחיפזון לכיס החולצה ובאורח-פלא הוא שרד (עד היום). יותר מאוחר זיהיתי אותו: השלטון הפאטימי במצרים, המאה העשירית, טביעת קהיר.

לאחרונה, בעקבות הזעזועים המוניטאריים ברחבי העולם, החלו לצוץ מטבעות דיגיטאליים-אינטרנטיים-וירטואליים, דוגמת ה-bitcoin  וה- litecoin בארה”ב, ה- tem ביוון וה – wir בשווייץ. האם זהו סופו של מטבע המתכת ולא נשמע יותר את צליל המטבע הנושר על הרצפה? ימים יגידו.

הסיכום הראשוני של העבודה על כ-550 המטבעות שהביא חברי מבטא – סטטיסטית – תמונה נאמנה של נוכחות האוכלוסיה ועוצמתהּ בצפון-מערב הנגב לאורך ההיסטוריה (וראו ב“ככה זה” 55)(**).

דן גזית

*  *  *

האוסף בנוי כדלהלן: כתריסר מטבעות תלמָיים וכך גם סֶלֶאוּקיים; פחות ממניין מטבעות בטביעת מלכי החשמונאים וכך גם מִשֶּׁל בית הורדוס (המטבעות היהודיים הם מסביבה אחת בלב השדות, ללא סימני אתר. נראה שזהו מטמון שנפגע בעיבודים החקלאיים והתפזר או מטען מטבעות שאבד לסוחר או לבנקאי  בדרכו); מטבע אחד מימי המרד הגדול ואחד ממרד בר כוכבא; מטבע אחד נבאטי; כ-150 מטבעות מימי שלטון רומא וכך גם מימי שלטון ביזנץ; כ-30 מטבעות מימי השושלות האִסלאמיות  הקדומות (קְדַם-צלבניות) וכך גם מימי השושלות המאוחרות; 4 מטבעות צלבניים, 3 מהם מטביעת אנטיוכיה (שמככבת גם בתקופה הרומית באחוז ניכר של טביעות!); באשר למִטְבָּעות – כ-20 פריטים נטבעו בראשית התקופה הביזנטית (הנוצרית) בקונסטנטינופול; מטבעות ספורים הגיעו מטבִיעות איטליה, קפריסין, סיציליה (?) ומערב-אירופה של ימי הביניים המוקדמים; מעט מטבעות מודרניים הגיעו דרך שאריות של עדיי-מצח של נשים בדוויות. כ-50 מטבעות נוספים היו כה שחוקים ופגועים שהיה קשה לזהותם, אך נראה ששמרו גם הם על הפרופורציות דלעיל.

בין טביעות הערים בארץ מהתקופה הרומית,  בולטים בכמותם היחסית הגבוהה מטבעות שמקורם ערי החוף (בעיקר עזה, אשקלון וקיסריה); 5 מערי הדֶקַאפוליס (צפון ירדן ודרום הגולן); הקיסרים שבימיהם נטבע רוב המטבעות הרומיים והביזנטיים הם אלגבלוס (ראשית המאה השלישית), קונסטנטיוס הראשון (סוף המאה השלישית), קונסטנטינוס “הגדול” (ראשית המאה הרביעית), קונסטנטיוס השני ו-וָלנטיניאנוס (אמצע המאה הרביעית), יוסטינוס הראשון והשני ויוסטיניאנוס הראשון (המאה הששית). בין הטביעות האסלאמיות בולטות במספרן הטביעות של הסֻלטאנים הממלוכּים המאוחרים והטביעות העות’מאניות הקדומות.

ניכרת נדירותם של מטבעות ביזנץ בני המאה החמישית ומטבעות עבאסיים (מאה תשיעית) וכן היעדרותם של מטבעות מהמחצית השניה של התקופה העות’מאנית: מעניין יהיה להשוות את גְרָף נדירוּת המטבעות למפה הישובית של האזור כאשר תושלמנה בו מפות הסקר הארכיאולוגי.

כמעט כל המטבעות באוסף נטבעו על אסימוני ארד (=ברונזה, מֶסֶג נחושת+בדיל) במינונים שונים, מלבד שניים על פליז (מסג נחושת+אבץ) משלהי ימי הביניים ואחד על כסף (מהתקופה ההלניסטית). שני מטבעות עות’מאניים היו מצופים בזהב (שמעט ממנו נותר).

על רוב השוליים של המטבעות העבים (מהתקופה ההלניסטית, מראשית התקופה הרומית ומהתקופות האסלאמיות) – ניכרים עקבות שיוף עקב גניבת המתכת; שוּלי מעט מהמטבעות (אך כרבע מהמטבעות הדקים מהתקופות האסלאמיות) – מנוסרים וחתוכים מאותה הסיבה. 5 מטבעות מהתקופה האסלאמית הקדומה נֶחֱצוּ לצרכים מוניטאריים, שיטה שאז היתה מקובלת עקב מחסור במטבעות בעלי עריך נמוך.

דן גזית

(*) התכונה העיקרית של המטבע היא ערכו המוגדר (העָרִיך). קיים מחקר הטוען כי הדחף להמצאת המטבע התעורר בעולם ההֶלֶני עקב הצפתו במתכת הכסף (שמְטילֵיהּ שימשו כאמצעי-תשלום) אשר יובאה ליוון בידי הסוחרים בני קרתגו (מהמִכְרות בדרום חצי האי האיבֶּרי) ושגרמה שם לתנודות אינפלציוניות ניכרות ובעקבותיהן למשברים כלכליים. לעומת זאת, כאשר ממלכת קרתגו איבדה את אחיזתה במכרות הכסף שבאיבֶּריה במאה השלישית לפנה”ס ונוצר מחסור במתכת הזאת, הומצא בקרתגו מעֵין שטר-כסף: נרתיקי-עור, שעליהם הוטבע חותם המדינה ואסור היה לפותחם, שכללו אסימון בדמות מטבע יווני.

(**) דומה למדי למצבור המטבעות מנחל סחף – כ-10 ק”מ מדרום-מערב – שפרסמתי ב”חדשות ארכיאולוגיות” קג, תשנ”ה, עמודים 117-116.