עבר חצי-יובל ושוב מלחמה

עבר חצי-יובל ושוב מלחמה

(מה שהותירה כאן המלחמה העולמית השניה)

השנה אנו מציינים מלאת מאה שנים להפיכת חבל הבשור לשדה-קרב עקוב מדם במלחמה העולמית הראשונה, שהותירה בשטח – עד היום –  אין-ספור שרידים למאבק האיתנים בין האימפריה הבריטית הכובשת לבין האימפריה העות’מאנית המתגוננת: סוללות מסילות-ברזל, גשרים,  מוצבים, עמדות, ביצורים, מחנות-צבא, דרכים, מתקני-מים, שדות-מטווחים, נפלי-פגזים, ממצאים קטנים רבים וגם קברים. אמנם הזמן עושה את שלו והשרידים הולכים ונמוגים – אבל חכם סיני קדמון אחד אמר פעם: “האדמה תמיד זוכרת את מה שעוללו לה”.

רק 25 שנים עברו, ושוב הגיעה סערת מלחמה: אמנם הפעם לא התחוללו כאן קרבות של ממש כמו במלחמה הראשונה, אך שרידיה של המלחמה העולמית השניה קיימים בשטח כהד להתכתשות עם הצבא הגרמני בצפון אפריקה בשנת 1942: אז התקדמו הגרמנים מזרחה מלוב וניצבו בשעריה המערביים של מצרים, שבשטחה עברה תעלת סואץ – נשמת-אפה של האימפריה הבריטית. בלית ברירה, הבריטים החלו בהכנות לנסיגה צפונה ומזרחה לקראת הכנת קו-התנגדות חדש על נהרות הפרת והחידקל שבעיראק; הכנות אלה כללו פעולות אינטנסיביות באזורנו:

מחסני תחמושת-מטוסים ממוגנים, הן בחומות בטון והן בסוללות עפר: למעלה ממאה וחמישים כאלה נותרו בין בארי למכרות הגופרית ובמרכזם מרכז לוגיסטי בנוי. את משרדי המכרות הפכו למגורי קצונה (ואף מגרש-טניס הקימו עבורם…) וכביש בטון נסלל משם אל שדה התעופה שממזרח לעיר עזה. לכל הפעילות הזאת נותרו שרידים נכבדים בשטח.

שני שדות-תעופה חדשים נבנו במרכז חבל הבשור: האחד במישור שבגדה השמאלית של נחל גרר, דרומית-מזרחית לתל הרור ונראה היטב מכביש 25 והשני הוא שדה תימן, בואך באר שבע, הפעיל עד היום. בשני השדות נותרו בשלמותם דירים (לאכסנת המטוסים) אך המסלולים שבהם היו מסלולי-עפר וברובם נעלמו.

   מחנה צבאי מצפון למושב תפרח, שנותר ממנו מקלט בנוי-אבן סמוך לכביש 25. על שוליו הצפון-מזרחיים של המחנה הזה הוקם, יותר מאוחר, המחנה הצה”לי משמר הנגב.

כביש איסטרטגי (עוקף חולות שונרה-עגור),היום כביש 211. ראשיתו בצומת משאבים (עסלוג’) וסופו באום-כתף שבצפון סיני. חלקי כביש זה שבשטח ישראל נשמרו ברובם בשטח לאחר שמדינת ישראל פתחה ציר מקביל מאשלים לניצנה. הכביש נסלל בסוף שנת 1941 (על גבי דרך עות’מאנית מוסדרת) ומטרתו היתה פתיחת ציר איסטרטגי נוסף למערכת התחבורה הבריטית בנגב, בואך סיני, בימים ההם. בראש הציר הזה, מדרום-מזרח לבאר שבע, הוקם מחנה צבאי (חִ’רְבֹת אל וָּטָן) שחלש על הסביבה (ומדרומו נקודת תצפית על צומת הנגב  בשם קמפ-א-שריף). בתום המלחמה העולמית, המחנה הועבר לידי “חֵיל הַסְּפָר” של הלגיון הערבי והיום הוא ידוע כ”מחנה נתן” (כנראה בעקבות צליל שמו בערבית; בשנת 1954 הוסב השם מחנה נתן על-שם החייל נתן אלבז, אשר נפל כשסוכך על חבריו באוהל מפני רימון-יד שהופעל בטעות). בעת הנסיגה מסיני לאחר מלחמת קדש, פרקה ישראל את חלקו של הכביש הזה שמעבר לגבול.

שלושה בסיסים אדירים בסמוך למרוצו התחתון של נחל בשור (ואדי ע’זה), על גדתו השמאלית, היום בתחומי רצועת עזה: נוּסֵיירַאת, אל בּוּרֵייג’ ואל מוּעַ’אזִי. על התשתית של שלושת הבסיסים האלה הוקמו אחרי מלחמת העצמאות שלושה מחנות-פליטים שבינתיים התפתחו לערים וכמעט והתחברו יחדיו. לשלושת הבסיסים הבריטיים האלה נודעת חשיבות גדולה בתולדות ההתיישבות העברית בדרום פלשת ובצפון הנגב: חברת “סולל-בונה” ההסתדרותית היתה אחת מחברות הבנייה שנשכרו על-ידי הבריטים להקמת הבסיסים הללו, וזאת היתה הזדמנות-פז לפתרון חוסר העבודה המשווע בתקופת המצוקה של המלחמה: רבים מחברי ההתיישבות בדרום ובנגב נחלצו מחרפת-רעב ממש הודות להעסקתם ב”סולל בונה” בבניית שלושת הבסיסים, וגם – בהזדמנות חגיגית זאת – כל יום, בהסעתם חזרה ליישוביהם, הביאו עמם העובדים חומרי-גלם שונים שלקחו במשיכה מאתרי הבנייה ושסייעו בשיפור היישובים…

בסוף שנת 1942 פתחה בריטניה באופנסיבה-רבתי בצפון אפריקה נגד הגרמנים: פילדמרשל ברנרד ל’ מונטגומרי (“מונטי”) דחק בחזרה מערבה את גנרל-פילדמרשל ארווין א’ י’ רומל (“ווּסְטְנְפוּקְס”=”שועל המִּדְבָּר”) וארץ ישראל נשמה לרווחה: במרומי חיפה נפסקו העבודות בבניית “מְצָדָה שעל הכרמל” (כהכנה לכיבוש הגרמני…) ובחבל הבשור נותרו הזיכרונות דלעיל מהמלחמה שרק נגעה בו.

דן גזית

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-147”

General Bernard L. Montgomery watches his tanks move up.” North Africa, November 1942 Public Domain

 

השארת תגובה