(על חפירים, סוללות ובִּיצורים מטורפים בחבל הבשור)
“עב”מים נחתו בלֶוַנְטְ?!” – לוּ היתה תקשורת עולמית במאה ה-18 לפני הספירה, כותרת ראשית מעֵין זאת היינו קוראים אז בכל העיתונים ושומעים במהדורות החדשות. הכתב לענייני ארכיטקטורה וצבא היה כותב בגוף המאמר בעיתון “כל הארץ”: “מזה דור או שניים מתנהלת פעילות ענפה של ביצורים במאות ישובים בכל מרחבי החוף המזרחי של הים הגדול, מבֶּרֶך נהר פְּרָת וממקורות נהר האוֹרוֹנְטֶס בצפון ועד הדלתא של הנילוס בדרום. האתרים דומים לקיני-נמלים עמלות: אלפי פועלים ומעדרים בידיהם מקיפים את הישובים בתעלה רחבה ועמוקה (המכוּנה “חֲפִיר”) ונשותיהם וילדיהם נושאים את סלי העפר הנחפר – מעלות השחר ועד רדת החשיכה – ומרוקְנים אותם לִכְדֵי סוללה, מעוגנת בבסיסהּ בקירות עבים, בשולי הישוב סביב-סביב; כך ישוביהם מתרוממים אט-אט מעל המישורים הפוריים לכעין קונוסים שטוחים (“תִּלִּים”). רוב הסוללות האדירות מצוּפות בלבנים או באבנים (“חֲלַקְלַקָּה”), ומותירות אך שער-כניסה (ויציאה) אחד, מבוצר לתלפיות. מעולם לא התבצרו כך אצלנו: מפני מי האנשים רועדים מפחד?” – ובתמיהה זאת מסתיים המאמר.
לוּ הכתב החרוץ היה מבצע תחקיר הולם, היה לומד כי לא רק ישובים בוצרו בשיטה כזאת אלא גם שטחים פתוחים (“מִתְחָמִים”) רחבי-ידיים; למשל, ליד תל חצור שבגליל בֻּצָּר מתחם של כ-750 דונם! (ויש לזכור, כי שטחהּ הממוצע של “עיר” בתקופה ההיא, בין חומותיהּ, היה 10-20 דונם…). מאוחר יותר, בתחומי חלק מהמתחמים הוקמו מבני-מגורים ומבני-ציבור. ניתן בהחלט להכליל ולקבוע כי כמעט כל אתר עתיק בעל צורת תל אופיינית (חרוט קטום), צורתו זאת נקבעה עקב פעולת הביצור המונומנטלית במאה ה-18 לפנה”ס (המכוּנה בפי הארכיאולוגים “תקופת הברונזה התיכונה ב’ “).
ארבעת התילים הגבוהים בחבל הבשור התחתי- שרוחן וגמה בגדת נחל בשור והרור ושרע (“ככה זה” 37) בגדת נחל גרר – נימנים עם אותם עב”מים: בשלושת הראשונים נחשפו קטעים מאותם ביצורי-ענק וברביעי קיימים רק רמזים לקיומם. בשרוחן ובהרור, שרידי החפירים והסוללות מדהימים במופע מרהיב. בשרוחן אף נותר שריד (אומלל) לשער האדיר.
ומה עונים הארכיאולוגים על שתי השאלות: מי יזם את המפעל הזה ולשם-מה הוא נועד? בשנת 1906, פיטרי (“ככה זה” 4 !) פרסם את תוצאות חפירותיו במתחם כזה במזרח הדלתא של הנילוס (שֵם האתר מעניין בפני עצמו – תל יַהוּדִיֶה !) וקבע בסִפְרוֹ כי שיטפון אדיר של לוחמי-מרכבות ממוצָא אָרִי הציף את הלבנט בתקופה המדוברת והם-הם שיזמו את כל הביצורים הענקיים. בקביעתו זו, פיטרי ציטט היסטוריונים עתיקים (וביניהם גם יוסף בן מתתיהו) שכתבו על פלישת אוכלוסין נרחבת למרחב שלנו באלף השני לפני הספירה וכינו אותם “הִיקְסוֹס”. מאז ועד היום, חוזרים ועולים עלילות ה”היקסוס” בכל מיני הזדמנויות – על-אף מאמצי המחקר המודרני לכַוֵּץ אותן לרמת מיתוס גרידא. בקיצור, אין לנו תשובה ברורה לשאלה הראשונה.
התשובה לשאלה השניה לכאורה יותר פשוטה: תמיד מותאמים אמצעי ההגנה אל נשק התקיפה (ולהיפך); מכאן – נראה שבמזרח התיכון התפתחה טכנולוגיה חדשנית לפיצוח חומות-ערים בעזרת אֵיל-ניגוח וכנגדהּ הועמדה שיטת ביצורי החפיר והסוללה. זהו פתרון סולידי אך בשלב זה בלתי-ניתן להוכחה. לעומתו, יש הטוענים כי במסגרת הפוליטית שהיתה נהוגה אז (משטר של כעין “ערי-מדינה” עצמאיות), התפתחה הַחְצָנָה של נטייה פסיכולוגית – השרירה וקיימת עד היום – של הפגנת “שלי יותר גדול”, בהעסקת האוכלוסיה בבניה ציבורית מֶגָלומנית לצרכי ראווה (ודוגמאות לכך לא חסרות בכל העולם). גם זאת תשובה לא מספקת אך הרעיון מעניין.
מכל מקום, לפחות דבר אחד בטוח: הביצורים המטורפים האלה הטילו את אֵימתם על נוודי המדבר שנהגו לפשוט על ישובי הארץ הנושבת – כולל על המרגלים שמשה שלח מהמדבר כדי לבדוק מה קורה בכנען; ברמת ההפחדה, הַצְלָחַת העב”מים היתה מלאה..
דן גזית
– לשם המחשה לעוצמת הביצורים, להלן מספר נתונים שמסר פיטרי לאחר חפירתו (1928) בתל אל פארעה=שרוחן: רוחבו של החפיר בחלקו העליון – 24 מ’ ועומקו מפני השטח המקוריים כ-7 מ’, ודפנותיו משופעות: בבסיס החפיר היתה כרויה תעלה בעומק 2.3 מ’ וברוחב 1.2 מ’. דפנות החפיר צֻפּוּ בקפדנות בשכבת חַוָּר כְּבוּשָׁה ששמרה עליו מסחיפה עד היום – כפי שניתן לראות יפה בחפיר הצפוני (מחשופי חואר קיימים בתחתית המצוקים בגדות נחל בשור, דרומית לתל).
פורסם לראשונה ב “ככה זה , גיליון-106”