עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ  (משלי ל’: 22)

עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ (משלי ל’: 22)

ׁ(חבל הבשור בתקופה הַמַּמְלוּכִּית, 1517-1260 לספירה)

החל מהמאה התשיעית לספירה החלו השליטים האִסְלאמיים בלֶבַנט לנצל את מאגר כוח האדם האדיר של נוודי הערבות במרכז אסיה: סוחרי-עבדים סיפקו לארצות הכבושות בידי האסלאם, במחזורים שְׁנָתִיִּים קבועים, נערים שנחטפו בערבות, כֻּנּוּ “מַמְלוּכּ” (=משועבד, מקנת-כסף, מהמִלה התורכית מֻלְכְּ=רכוש) ונמכרו לאדונים. הנערים אוסלמו, התחנכו במוסדות סגורים והפכו ללוחמים מיומנים וקשוחים ולמֻסְלמים טהרנים-קנאים. בבגרותם נפדו מהעבדות על-ידי אדוניהם שבתמורה לכך זכו לנאמנותם של הממלוכים ללא סייג, בהיות הממלוכים חסרי משפחה, נעדרי קשרים חברתיים ולרוב אף לא ידעו את השפה הערבית.

באמצע המאה ה-13 הוקם במצרים גדוד ממלוכים מובחר; שעתו הגדולה הגיעה עם נצחונו המכריע על המונגולים הפולשים, בשנת 1260 במעיין חרוד (עין גַ’אלוּת). חיילי גדוד זה העמידו מתוכם קבוצת סֻלטאנים חדשה: לראשונה בתולדות האסלאם הפכו הממלוכים, עבדים לשעבר, לבעלי תואר, רכוש וסמכויות של שליטים מקומיים שיצרו מציאות חדשה במרחב.

מפקד חיל החלוץ של הגדוד מינה עצמו לסלטאן (בתוארו המלא: סלטאן אל-מַלִכְּ א-טַּ’אהֶר בַּיְבַּרְס = השליט המולך הגלוּי ביברס) והחל במסעות צבאיים לחיסול שארית המאחזים הצלבניים בארץ ישראל ובמקביל הרס את מצודות החוף ומעגניהן למניעת אפשרות נחיתה של מסע-צלב עתידי. ביברס, והסלטאנים שמשלו אחריו, ניהלו מקהיר טריטוריה נרחבת שהשתרעה בין הפרת והנילוס ולכן טיפחו את ארץ ישראל כחוליה-מקשרת בין מצרים וסוריה. הממלוכים השליטו בארץ משטר פיאודָלי שבו ההכנסות מהאחוזות ומהכפרים נחלקו בין אריסטוקרטיה מושלת לבין הֶקְדֵשים (וַּקְףְ): ההון, משני המקורות, שימש לפיתוח מואץ של מסחר ער, דרכים ודואר, רשת מצודות ומבני ציבור ודת (לדוגמה, מירושלים הממלוכית נותרו עד היום כ-80 מבנים וחלקי-מבנים וכ-20 כתובות-הקדשה); הממלוכים היו מופת של שלטון מרכזי תקיף, יעיל והוגן.

גשר שהממלוכים בנו על נחל שלמה בהרי אילת לרווחת עולי הרגל מסיני למכה שעברו באזור By: Yair Liberman via Wikimedia | CC-BY-SA-3.0

ואיך חבל הבשור השתלב בתמונה? הכל החל בענין שהממלוכים גילו בעזה, אתר-קָצה חיוני בדרך למצרים וממנהּ, שהפך מכפר רדוּם למרכז מינהלי שוקק ולצומת מרכזִי לדואר היונים לקהיר. עזה היתה לאחת משבע הנציבויות של הממלכה ותחומהּ הגיע עד מגידו; כדי להרחיב את העיר, הועברה לחופיהּ אוכלוסיה מונגולית משת”פית. קיימים מקורות מהתקופה הממלוכית המעידים על מטעים נרחבים של רימונים, תאנים וגפנים בקרבת עזה ועל עיסוקם של יהודים מקהילתהּ בכרמים ובייצור יין. לחקלאות-מטעים זאת אולי שייכים כ-20 כפרים גדולים בעורפהּ של עזה, כמחציתם בחבל הבשור התחתי: חורבת בוהו (מערבית לנתיבות), חורבת גררית, חורבת גמה ועוד אתר כ-2 ק”מ ממערב להּ (אתר ביר נַחרוּר), אתר מאגר רעים, אתר מחנה אורים, חורבת מעון, באר שמע ואבּוּ עַמְר (צפונית לניר יצחק). כל הכפרים מהתקופה הממלוכית בעורף עזה נוסדו על חורבות קדומות יותר; בנוסף להם אותרו בסקרים מקבצי חרסים בני התקופה, שרידי מאהלים (של נוודים?), אתרי-חניה בצומתי-דרכים ובתי-עלמין. האם מיסי הכפרים הללו מימנו את מבני הפאר שנבנו בעזה ושחֶלְקָם קיים עד היום?

המגדל הלבן בעיר רמלה, נבנה בתקופה הממלוכית Public Domain via Wikimedia

בשנת 1517 נפלה הסֻלטאנות הממלוכית בידי העות’מאנים. הצבא הממלוכי שהיה חזק, מאומן וגאה – סרב לאמץ את המצאת נשק האש: “רובים  הם נשקם של הפחדנים והנשים”; וכך, בתותחיהם, יסדו העות’מאנים אימפריה.

דן גזית

 

= הגיאוגרף ישעיהו פְּרֶס כתב בספרו “ארץ-ישראל וסוריה הדרומית” (1921), בתארו בהתפעלות את גידולו, ביסוסו והתרחבותו של הישוב היהודי בארץ במאה ה-14, תחת כנפי הסלטאנים המצריים: “בארץ הנגב רעו רועים יהודים את עדריהם יחד עם הרועים הערבים.” (עמ’ 87).

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-78”

 

 

השארת תגובה