ניצלנו בנס

ניצלנו בנס

(חבל הבשור ב”רצפת מידבא” נותר שלם)

מפת מידבא The Eran Laor Collection of the National Libary of Israel Via Wikimedia | CC BY-SA 3.0

הכל החל בשנת 1880, כשניצת סכסוך בין הנוצרים והמוסלמים בעיירה כָּרַךְּ שממזרח לים המלח. כאשר החמיר המצב, אישר השלטון העות’מאני לנוצרֵי כרך לעקור לחורבה עתיקה בשם מָדַבָּה (מֵידְבָא המקראית) ברמת מואב, כ-30 ק”מ דרומית לעמאן, ואפילו איפשר לבנות שם כנסיות – בתנאי שתוקמנה רק באתרי כנסיות עתיקות.

ארבע שנים מאוחר יותר, בעת ניקוי מפולות של קתדרלה ביזנטית למטרת שיקומהּ, נחשפה רצפת פסיפס מופלאה שתוארה בהּ מפה של רוב הלבנט, מצפון הלבנון ועד לוקסור שבמצרים-עילית; אמנם הרצפה נוקתה, אך נבנתה מעליהּ כנסיה חדשה תוך פגיעה הרסנית בהּ. הידיעה על קיום הפסיפס  הועברה לפטריארך בירושלים – שלא הגיב כלל; רק בשלהי 1896, כשביקר הספרן של לשכת הפטריארך (קְליאופַּס קוֹיקילידֶס הזכור לטוב) בכנסיה – גילה לתדהמתו כי רגליו ניצבות על המפה הקדומה ביותר של ארץ הקודש!

זמנו של הפסיפס הוא בין אמצע המאה הששית לסוף המאה השביעית לספירה (תלוי במחקר המצוי בידיכם). כיום נותר ממנו כרבע מגודלו המקורי, אך גם כך אפשר להסיק על תפקוּדו כמייצג אתרים החשובים לנצרות: בפסיפס, שבמרכזו תיאור מפורט של ירושלים, היו מצויינים כל שמות המקומות המוזכרים בברית החדשה והושלמו בשמות מקראיים ושמות בני הזמן. כיום שרדו 91 שמות מקומות מכל שלושת המינים בתוספת קטעי “תרגום בגוף הסרט”: כתובות-הסבר, לעתים ארוכות – כמו, למשל, ליד ציוּן באר שבע: “באר שבע, היא עתה בִּירוֹסַבַּא, שהיא גבול יהודה מצד דרום למן דן על-יד פָּאנְיָס, שהיא גבול [יהודה] מצד צפון”; או ליד ציון גרר:”לפָנים עיר מלוכה של הפלשתים וגבול הכנענים מדרום, שָם אחוזת גרריתיקון” (תרגם מיוונית, שהיא שפת המפה, פרופ’ מיכאל אבי יונה). ציר המפה פונה למזרח (ולא לצפון) כנהוג ברוב המפות העתיקות, ומתוארים בהּ גם עצמים גיאוגרפיים: נהרות, הרים, יָמוֹת ועוד.

למזלנו, שרד הקטע שבין ערד, עזה ואל עריש הנושא במפה את הכותרת “נחלת שמעון” והכולל את חבל הבשור התחתי ושוליו; ניתן למנות בו, מערבית לבאר שבע, תריסר ישובים: גְרָר (מַלְטָעָה, סמוך לאורים?), פוֹטִיס (פְטֵיס=פטיש, מזרחית לאופקים), אוֹרְדָה (יֻרְזָה-יוֹרְדֶן, חורבת גמה?), סֵאָנָה (שִׁיחָן, ליד כפר מימון?), סוֹבִּילָה (זְבַּאלֶה=שׁוֹבָל?), אוֹגָה (הוּג’=הוֹגָה, ליד חוות השקמים), מֵנוֹאִיס (מַעִין=מעון?), בֵּטָגִידֵאָה  (אל ג’וּנדי=בית הגדי?), אֶדְרַאִין (אל עַדַארָה=עֲדָרים, מערבית לבארי), טַוַּטָה (אֻם גַ’רָאר=גררית?), סוֹוּקוֹמָזוֹן (סוּק מַאזִין=”שוּק מָזון”, ליד עבסאן) ו-אֶלוֹוּסָה (חַלְסָ’ה=חלוצה!).

קשה לרדת לסוף דעתו של מחבר המפה על העדפותיו בבחירת תריסר הישובים המוזכרים: גרר מוזכרת במקרא, חלוצה היתה בירת הפרובינקיה ומושב בישוף, טוטה קשורה לתולדות הנזירות הנוצרית – אך לשאר השמות  המקורות מאוד מעורפלים. בעניין הצעות הזהוי, בשטח המדובר ידועות כיום כ-50 חורבות גדולות בנות התקופה, ומלאכת השיבוץ עדיין רחוקה מסיומהּ.

דן גזית

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-49”

השארת תגובה