ביום אחד בהיר (למעשה היה זה בערב די-מעונן), בעודי מסב עם קולמוסי מול המחברת הריקה (למעשה יושב ובוהה במחשב וימיני על העכבר) ומנסה לתכנן פוסט חדש לאתר שלי – עלו בזיכרוני כמה אירועים שהזכרתי כבר בעבר באתרי, שמעורבות בהם משאיות (ואתייחס גם לחלקן בהמשך). והנה, תוך כדי שרבוטים במחברת כדי שלא ישמטו מהזיכרון (והפעם – באמת מחברת…), הולכת ומסתברת עובדה מעניינת – קיימת בזיכרוני (ההולך ומזדקן) בוחטה של מעשיות שמעורבות בהן משאיות, ואחדות מהן מוגשות כאן תוך נוסטלגיה עמוקה:
- קיבוץ גבולות עיבד בעבר שטחים נרחבים כ-8 קילומטרים מצפון לו (המכונים “שטחי תל פארה”). לקראת זריעת הסתיו, היתה אמורה להגיע ממכון “הזרע” משאית עם שקי זרעי חיטה, וגיורא נשלח בג’יפ להמתין לה על הכביש סמוך לקיבוץ. כשהגיעה, סימן לנהג “אחרי!” והובילו בדרך העפר לשטח. כשהגיעו – צעק לנהג “שפוך!” והנהג השיב בצעקה “אתה בטוח?” וגיורא השיב “יללה, שפוך כבר!” – והנהג הרים את ההיבר (התקן-רכינה), ומארגז המשאית נשפכה בתפזורת ערימה אדירה של… גרגרי דשן כימי; הרבה עובדי-פלחה, מצויידים בהרבה אתים, עבדו הרבה ימים באיסוף הטעות…
- כאשר התרבו מפעלי יח”מ (= יישובי חבל מעון) לעיבוד תוצרת האזור וצריכת החשמל שם עלתה, הוקם לשם-כך קו מתח גבוה מיוחד שחצה, ממזרח למערב, את מישורי חבל הבשור. יום אחד החקלאים הביאו – על גבי משאית – דיסקוס גדול וכבד לעיבוד השדה דרומית לאורים. נשאלה השאלה – ואיך פורקים את המפלצת הזאת מהמשאית? גרדו בראש – ומצאו פתרון גאוני: המשאית תתקרב ברוורס אל אחד מעמודי המתח הגבוה שנשתלו לא מכבר בשטח, הדיסקוס ייקשר לעמוד והמשאית תתקדם – והדיסקוס יצנח אל הקרקע! רעיון, לא? חיש-קל נקשר הדיסקוס, המשאית התקדמה כמתוכנן והדיסקוס באמת צנח ואיתו צנחו גם כמה מכבלי החשמל… הרבה זמן חיפשו ביח”מ מדוע “חטפו” הפסקת חשמל בלתי צפויה.
- כיצד פועלים במקרה שהמשאית מאבדת את המעצורים בדיוק בהתחלת המורד הארוך? זה קרה לנו ביציאה צפונה מוואדי ערה (נחל עירון) בדרכה של עדת “משואות” מקן השומר הצעיר בחדרה אל ימי “גיוס” בשדות קיבוץ בית זרע (ויש לזכור שבימים ההם החבורות התניידו במשאיות ולא כמו המפונקים היום – באוטובוסים). הנהג האמיץ לא איבד עשתונות, משך ימינה לשולי הכביש, הצמיד את המשאית לקיר הסלע (ויש לזכור כי הכביש התלול היה חצוב במורד) ושפשף כל הדרך את צלע ארגז המשאית בסלע וכך נמנע הדרדור הפאטאלי (כנראה שהרכב לא היה שלו…). כאשר הגיעה המשאית למישור, התנהלה לאיטה עד שהגענו לבית אלפא ושם הוחלפה.
- בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת כיהנתי בקיבוץ כרבש”צ (מה שכינו פעם מא”ז, לאמור – אחראי בטחון הכפוף לצבא). צה”ל אירגן לכל הרבש”צים באזור צ’ופר – טיול לסיני. כשהגענו לא-טור וירדנו אל דרך העפר לסנטה קטרינה, התברר לנו שהמשאית שלנו לא-כל-כך מתאימה, בלשון המעטה, לתנאי הדרך… בקיצור – מעט מאוד נסענו: ברוב הדרך – דחפנו…
- בימי חדר האוכל הישן (בצריף) היה קשה לראות סרטים בקיץ עקב החום בלילה, שממש לעג לשלושת מאווררי התקרה (מי שמע אז בכלל על מין יצור שנקרא “מזגן”…). וכך, בערב הסרט (הקבוע) התייצבה משאית הסופרווייט שלנו מול הדשא הגדול שבכניסה לחדר האוכל, הנהג פרס סדין על הסולם הצדדי, המסריט הקבוע – יעקב – הוציא החוצה את המסרטה והרמקול והכל השתרעו בשמחה על הדשא…
- חורף 1959. נחל בשור גאה והציף את מעבר צאלים. כל גרעין “החוצבים” התיישב על הפלטפורמה הגדולה הנגררת על-ידי טרקטור ונסענו לצפות, לראשונה עבורנו, במחזה המרהיב ליד המעבר הנזכר לעיל. במורד הדרך שממול חונות מכוניות אחדות. טנדר אחד מרהיב עוז ומנסה לחצות את השטפון – וכהרף עין נגרף ונעלם במים הגועשים (לאחר מכן נודע כי טבעו בו שתי נשים). אחריו יורדת משאית – אולי בתקווה לחלץ את הטנדר – והזרם האדיר הודף אותה בקלילות והיא שוקעת עד לגובה הסולמות – והנה נס: הנהג הצליח לפתוח את הדלת הימנית של הקבינה ולטפס, נוטף מים ורועד, לראש הסולם! (וראו צילום היסטורי שלי – בספרי “חבל הבשור“, עמוד 22, משמאל). כדי לשלוף אותו משם, ירד אל בין המשברים סמיטריילר ענק ועמוס לעייפה, ואכן הצליח. המשאית נגררה בזרם עוד כמה עשרות מטרים ורבצה שם מתחת למים. בתום השטפון חילצו מה שנותר ממנה.

- שנת 1960. ערב אחד חזרתי, לאחר חופשונת קצרה, לעבודה בפלוג’ה – מערבית לקריית גת של היום (שכזכור, עיבדנו שם כששת אלפי דונם). הבסיס שלנו היה אז במושב שחר. תפסתי טרמפ עם הארי, נהג המשאית של גבולות שבדיוק, באותו ערב, עלה צפונה. ירדתי בערך בשעה שמונה בצומת חלץ והמתנתי לאיסוף – שהובטח לי חגיגית על-ידי אברום. אפלה מוחלטת. הכבישים ריקים (לא כל-כך אהבו לנסוע בחושך עקב המסתננים ששרצו אז בדרום). התיישבתי על מדרגת הבטון מעל גשרון הכביש. השעה כבר תשע (בטח אוכלים ארוחת ערב ותיכף אברום יגיע). עשר. אחת עשרה. עוד מעט שתים עשרה. בלב כבד עברתי לכביש הראשי – וואלה, אורות! הרמתי יד ו… הארי והמשאית חוזרים! הארי צועק מהחלון: “שכחו אותך, החבר’ה, מה? בוא הביתה!” למחרת חזרתי לפלוג’ה באוטובוס אבל אברום כבר היה בדרך לחופשונת קצרה…
- ולסיכום – עלילות משאית המרצדס של קיבוץ גבולות במלחמת ההתשה בסואץ פורסמו בספרה של חברתנו מאירה תדהר “הראשון בנגב” – מצפה גבולות 1943 – קבוץ גבולות 2020″, הוצאת גבולות, עמודים 40-41.
דן גזית, 1.03.2022