(ובצמד מיתולוגי)
אי-אז, בשנות השמונים של המאה הקודמת, החלה להיבנות בגבולות “הרפת החדשה” – מכלול ענק של סככות, חצרות, מכוני-חליבה ומַתְבֵּנים שבעצם תוכננו להיות מעשה-מרכבה של שלוש רפתות מצטיינות “ישנות”” של שלושה קיבוצים בחבל הבשור: בארי, מגן וגבולות.
יום אחד, כשהחל המחפר הגדול – שעסק בהכנת השטח – לעבוד מדרום ללולים כדי להכין את התשתית לסככת-פרות נוספת, לפתע קרסה הקרקע תחתיו והמחפר צנח לתוך חלל עמוק באדמה! התפתחה מהומה-רבתי ולפתע הגיע לשטח במרוצה מבוהלת אדם מבוגר פרוע-שיער, מנופף בידיו וזועק: “תפסיק לחפור! מי שלח אותך בכלל לכאן?”.
היה זה שמעון אלוני, איש הביטחון המיתולוגי של הקיבוץ; אחרי דין ודברים קולני ואחרי הרבה התפתלויות (ואחרי שנאלצנו להיעזר בשני מנופים אדירים של צה”ל כדי לשלוף את המחפר), הודה שמעון כי המחפר “פגע בסליק חשוב מאוד” (…). ומהו “סליק”? בתקופת המחתרות, טרום-המדינה, תנועות המרי העברי הסתירו את נשקם (הבלתי-ליגאלי, כמובן) מפני הבריטים בכל מיני מחבואים תת-קרקעיים סודיים, “סליקים” בז’רגון המחתרתי. קיבוץ גבולות, כמו הרבה קיבוצים, שימש בזמנו גם כמוצב של מחתרת “ההגנה” מול השלטון הבריטי. אבל היום, מה עניין סליקים לכאן? מה-עוד, שהקיבוץ עבר מהמצפה לאתרו הנוכחי אחרי תום מלחמת העצמאות! ובכן, נגד מי נחפר הסליק?…
בינתיים הוזעק לאתר גם החצרן המיתולוגי מיכאל אדלר והרגיע את שמעון. השניים התיישבו לשיחה ממושכת, שיחה לא קלה, עד שמיכאל שכנע את שמעון ש”יש מדינה ונגמרו הסודות”. ואז – ואז שמעון שלף ממסתור כלשהו דף-נייר מקופל שנתלש בעבר ממחברת; כשנפרש הנייר, נתגלו עליו קווים ונקודות וכתוביות בעפרון קהה. “זוהי מפת הסליקים”, הודיע שמעון באנחת-השלמה. ” סליקים?” זעק מיכאל ותפס בראשו, “כמה סליקים יש?” “ארבעה” גנח שמעון.
התברר שהסליק שנפגע בכף המחפר אכן היה העיקרי והגדול מכולם. שמעון שוכנע לשתף את ה”גוש” (מחנה גוש מגן, ליד אורים, שהיה האחראי עלינו מבחינת הצבא) והוזעק החבלן התורן. גלש הבחור אל הבור, הדליק את הפנס שבידו ונעלם מהעין לרגע ואז הגיח מהאדמה, רועד וחיוור כסיד: “אני לא ממשיך כאן. שיביאו מומחים”, גמגם החבלן התורן והתרחק. הסתבר שבסליק אוכסנו יחדיו ובמעורב כלי-נשק, פצצות-תאורה, זיקוקים, רימוני-יד ולבני-חבלה ומי יודע מה עוד ומה מצבם לאחר עשרות שנים של צורת-אכסון אסורה בתכלית – מתכון ברור לאסון…
בשלב הראשון הורחקו הכל מהסביבה; בשלב השני באמת הזעיקו מומחים שפינו את כל ה”אוצרות” בדרך להשמדה כששמעון מביט ומקונן בלחש: “חבל, חבל. היו שם דברים שהשגנו בדם”… וכנראה שהיה לנו מזל גדול כשהמבצע הסתיים בשלום. ואז מיכאל שאל את שמעון: “תגיד, שמעון, כשנגמרה המלחמה והמדינה כבר התארגנה – למה לא החזרתם את הכל לצבא?” שמעון לא הסתבך, הביט על מיכאל בחצי-חיוך והשיב : “בגלל מפ”ם! הם אמרו – עוד מעט הקומוניסטים יגיעו למזרח התיכון ואנחנו נצטרך לעזור להם”… אחרי שמיכאל נרגע, יצאו השניים בניסיון לאתר את שלושת הסליקים האחרים, שלדברי שמעון – האחד הכיל בחבית הרבה תחמושת לנק”ל (נשק-קל – לרובים, מקלעים ואקדחים) והשלישי והרביעי הכילו “כל מיני דברים, לא זוכר בדיוק”… ולך תמצא אותם לפי המפה הזאת…
אחרי המון חישובים וספקולציות נראה היה שעל גבי אחד הסליקים של “כל מיני דברים” נבנה בית-מגורים נרחב ואבד הסיכוי לאתר אותו. עד כמה שאני יודע, נחסך מדיירי הבית הזה המידע כי מתחת לרצפתם אולי קיים מטמון של “כל מיני דברים”… את הסליק השלישי לא מצאנו עד היום. עם הסליק הרביעי היה יותר מזל: אחרי שהועברו קוים במפה בין “העץ הגדול” לבין “מול הדלת של הלול” וב”זווית ישרה” לכיוון “השיבר”, מיכאל איתר בביטחון: “זה כאן”, וכרגיל אִלְתר פתרון: גרר למקום החשוד (בין שני לולים) צינור כיבוי-אש, חיבר לַפִּיָה צינור-ברזל שלם של 3/4 צול באורך של 6 מטרים, פתח את המים שזינקו בלחץ-אימים ואז התחלנו בכוחות משותפים לנעוץ את הצינור באדמת החול שנכנעה לו, שוב ושוב ושוב…
ואכן, נתקלנו בעומק של כ-4 מטרים במעצור קשוח – הסליק! מן הבור שכרינו העלינו במאמץ רב חבית כבדה, מצופה בזפת, פְּנִים וחוץ, עם דלתית קטנה בצידהּ: היא נפתחה בקלות ונשרו מתוכה כדורי-נשק במצב מצוין! היום החבית הזאת משולטת וניצבת (ריקה!…) סמוך לכניסה אל בית הביטחון במצפה גבולות.
סברתי שבזה הסתיימה פרשת הסליקים והגענו סוף-סוף אל המנוחה ואל הנחלה – אבל אז נזכרתי כי כאשר כיהנתי בשנות ה-70 בתפקיד רבש”ץ בקיבוץ, נתקלתי בנשקיה, במקלטים ובעוד מקומות משונים בכמה “עַבַֹּ”מִים”, כגון רובה-ציד דו-קני (=גִ’יפְטְ), אקדח תוּפִּי, שני טומיגאנים, שני רובי אֶף-אֶן בלגיים וגם רימוני-יד; כשנחפרה תעלה לשם הטמנת כבל חשמלי סמוך לחדר הגנרטור, נחשף בעומק האדמה מקלע בינוני אלפא ספרדי פסול (=בעל קנה עקום) שלבסוף הוצב כקישוט על גג בית הביטחון במצפה גבולות. שאלתי אז את שמעון עליהם והוא ענה לי בחצי-חיוך: “כן, מסתובבים פה ושם כל מיני דברים”, ונדמה היה לי אז כי גם ראיתי בעיניו חצי קריצה…
דן גזית
