(מחקר וטקסט בסיסי – רנה הברון; עיבוד והשלמות – דן גזית)
כ-2.5 ק”מ מערבית לקיבוץ בארי שבחבל אשכול משתרע מכרה פתוח רחב-ידיים ובמערבו מכלול תעשייתי להפקת גופרית. המערכת הזאת פעלה בשנים 1942-1936 וראויה לשילוט מפורט, לשיקום ולשימור.
להלן סיכום קצר של תולדות האתר, רשימת הַמְּצַאי שבו והמלצות המחברים לטיפול.
גילוי הגופרית
הקפטן הבריטי ליאונרד לויד ויליאמס (Leonard Lloyd Williams) נמנה על “כוח המשלוח המצרי”, ה-E.E.F. (Egyptian expeditional forces) במלחמה העולמית הראשונה. הכוחות התקדמו ממצרים לאורך חוף סיני והגיעו לפאתי העיר עזה בחודש מרץ 1917. לאחר שני ניסיונות כושלים לכבוש את העיר, התייצב קו החזית מול התורכים לאורך הגדה הימנית של נחל בשור (ואדי ע’זה). כאן השתהו הכוחות כשמונה חודשים עד להתקפה השלישית על עזה ב-7.11.17 שנסתיימה בהצלחה.
במשך חודשי ההתארגנות וההמתנה סייר קפטן ויליאמס בסביבה ואיתר, בעצמו או בעזרת הבדווים המקומיים, את מרבצי הגופרית בעקבות ריחהּ העז. יש לזכור כי בימים ההם היה השימוש בגופרית נפוץ והיא הייתה מחצב מבוקש.
סקר מרבצי הגופרית וקבלת זכיונות-הפקה
לאחר המלחמה שב ויליאמס לארץ ובין השנים 1930-1928 ערך סקרים גיאולוגיים בשטחים שחכר מחמולת אבו מועליק. הוא מצא כי בעומק ממוצע של כ-4 מ’ מצויה שכבה שעובייהּ כמטר ובהּ גופרית בריכוז של 45%-18%, בנקודות בדיקה שונות. לאחר בדיקה חוזרת, העריך המפקח על המכרות בממשל הבריטי את ההפקה ככדאית והעניק לויליאמס זיכיונות-הפקה, בהתאם להתקדמותהּ, בשטח של מאות דונמים.
הקמת מפעל הגופרית
ויליאמס חָבַר לבעלי-הון ערבים מעזה ומבאר שבע ולבריטים תושבי הארץ וייסד את חברת “מכרות הגופרית בע”מ” (Sulphur Quarries Ltd.). בראשית שנות ה-30 בנתה החברה בית-חרושת גדול; ממדי המפעל אכן היו חריגים באזור זה של הארץ ובולטים בייחודם. הפועלים, שהועסקו בבנין ולאחר מכן בעבודה במכרות ובמפעל, היו מתושבי עזה ובדווים מהסביבה (בני שבט הוַּחידאת); המהנדסים ומנהלי העבודה היו בריטים, המכונות וציוד נוסף יובאו מאנגליה, רושדי א-שּאוָּה – מבעלי ההון העזתיים וצאצא למשפחה מכובדת – תיפקד כמנהל אדמיניסטרטיבי וּויליאמס עצמו היה המנהל המקצועי.
הקמת המפעל נמשכה כ-4 שנים וכללה: מבנה-הפקה (עם מנוע בהספק של 240 כוח-סוס, יחידת הצפה, יחידת ייבוש ומסועים), באר (בעומק 51 מ’ עם מתקן-שאיבה בעל מנוע-דיזל של 20 כ”ס), בריכת-מים, ציוד-כרייה והובלה (שכלל פסי-רכבת, קטר-דיזל של 20 כ”ס ו-20 קרונות-רכינה), שכונת-מגורים עבור המהנדסים ומנהלי העבודה הבריטים (כ-40 נפשות), משרדים וגנרטור לתאורה.
תהליכי ייצור
תהליכי ייצור הגופרית היו כדלקמן: כרייה במכרה פתוח, הובלה למפעל, ריסוק חומר הגלם (כורכר ספוג בגופרית), ניפוי, הפרדת הגופרית בהצפה ובייבוש ואריזה.
בסופו של התהליך התקבלה גופרית ברמת ניקיון מעל ל-95% והפסולת שנותרה הוּערמה מצפון ומדרום למפעל עד כדי יצירת רכסים בהירים בולטים.
בשנת 1936 החל המפעל לייצר ולשווק גופרית לארץ ולייצא למצרים, ליוון, להודו,לתורכיה ולסוריה. הייצור נמשך ברציפות עד שנת 1942 ובסך-הכל הופקו ושוּוקו למעלה מ-8.000 טון גופרית.
סיום ההפקה
בעיצומה של המלחמה העולמית השנייה נפסקה הפקת הגופרית והמפעל שבת עקב מחסור בחלקי-חילוף, ירידה באיכות חומר הגלם, קשיים בשיווק וביצוא ובעיות בכוח-אדם ולכך נוספו חובות-עבר שהחברה המפעילה גררה במשך שנים.
ב-1942 הופקעו כל שטחי מפעל הגופרית ומתקניו – תמורת סכום נכבד – על-ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי (Royal Air Force). משרד המלחמה הבריטי בנה במקום בסיס לקליטת תחמושת-מטוסים שאמורה הייתה להתפנות – עם התקדמות הגרמנים בצפון-אפריקה – מאזור תעלת סואץ. הבסיס רושת בכבישי-בטון שגם קישרו אותו לעזה.
סוף דבר
בתום המלחמה נטש חיל האוויר המלכותי הבריטי את בסיסו בשטחי מפעל הגופרית ועל שמירת המקום הופקדו בדוים מחמולת אבו מועליק. בשנים 1947-1945 רכשה “תנובה אקספורט” בהדרגה את מניות המפעל עד שעבר כולו לידיהּ. האם תנובה קיוותה לחדש את יצור הגופרית? האם סברה שבעתיד המפעל יספק תעסוקה לישובים עבריים שיוקמו בסביבה? לא נותרו לנו עדויות על כך. לאחר הרכישה, העמידה תנובה את הקרקעות לרשות הקרן הקיימת לישראל.
בסוף שנת 1951 בדקו “מחצבי ישראל” את האתר ביסודיות והעריכו כי אמנם נותרו בו כ-100.000 מ”ק עפרות-גופרית, אך ריכוז הגופרית הנקייה בהן הוא רק 5%-3%. מידי-פעם נערכו סקירות נוספות של מרבצי הגופרית אולם, בסופו של דבר, ניצול הגופרית לא חודש והמפעל נותר נטוש ועל-אף ה”שמירה” נעלם כמעט כל דבר שניתן לפירוק מהיר.
במלחמת העצמאות התחפרה יחידת פלמ”ח באתר. יחידה זאת הותירה אחריה מורשת – חבישה בתמיסה של גופרית יעילה לריפוי יבלות בידיים…
מה נותר כיום באתר – “ספירת מלאי”
- כביש-גישה באיכות סבירה המתפצל מכביש הכניסה לקיבוץ בארי (חלקו “כביש בטחון” מאוספלט וחלקו כביש בטון מקורי).
- מכרה פתוח ובו מסלול-רגלי-מעגלי (על תוואי סוללות פסי הברזל) משולט על-ידי החברה להגנת הטבע ועוד שני בורות-כריה נרחבים בצמוד לכביש הגישה.
- שרידי שתי “עמדות ש”ג” בריטיות בכניסה למפעל.
- רכסי-פסולת ענקיים מצפון ומדרום למפעל, נטועים באקליפטוסים.
- אותיות RAF (חיל האוויר המלכותי) גדולות טבועות בבטון הכביש בכניסה למפעל.
- מסילת-ברזל צרה מימי הקמת בסיס התחמושת החוֹצה את כביש הבטון מדרום למפעל. כיום מכוסה ברצועת בטון טרייה.
- כֶּבֶשׁ (רמפה) ומתקן-קליטה לחומר הכרוי.
- מבנה הייצור, יצוק מבטון, בן קומתיים, ובתוכו שרידי מסועים וחדרי מנועים ובהם בסיסי מנועים.
- באר-מים מדופנת הצמודה למבנה הייצור עם שרידי מערכת שאיבה.
10.בריכת-מים קטנה יצוקה מבטון, שלימה אך מוטלת על צידהּ ולידהּ ניצבת בריכה יותר גדולה, שכנראה הוקמה לצרכי בסיס התחמושת הבריטי (או על ידי “מקורות” ?). ליד הבריכות מוטלים גושי-בטון ענקיים שעדיין לא בדקנו.
11.שרידי מבנים בנויים מגושי-כורכר ומטוייחים, צמודים מדרום למבנה המפעל.
12.מערכת (ממוטטת בחלקהּ) של בתי-שימוש (“קרוסלות”) מדרום-מערב למבנה הייצור.
13.מבני משרדים ומגורים מבלוקים ובחזיתם מגרש-טניס מבוטן.
14.לאורך הכביש בקרבת דרך הגישה למפעל, ריכוז של צינורות עבי-קוטר יצוקים בעטיפת בטון.
המלצות למועצה לשימור, מאת דן גזית
- שלט מרכזי במבוא המגיש את סיפור האתר.
- שילוטי-הפנייה: 2, 3, 5, 6, 8, 9, 10, 13.
- 7: גידור-בטיחות והסדרת חניון-רכב.
- 8: חיזוק המבנה והמסועים ובניית גישה בטוחה לתוך המבנה.
- 9: גידור-בטיחות המאפשר מבט פנימה.
- 12: בחינת האתר אם אפשר לשקמו ולשלבו במסלול הביקור.
- 13: ניקוי המקום ושיקום קירות ממוטטים.
- 2: בכניסה למכרה או באחד מהבורות – הקמת מרכז-הפעלה הכולל כרייה, סינון וניסיונות כימיים עם גופרית (מותאמים לגילאים שונים) והתקנת מפרצי-חנייה לרכב. ניתן גם להשמיש את מבני המשרדים והמגורים (13) השלמים (חסרים רק הגגות) לאחר בדיקת-בטיחות.
- 6: הסרת הבטון החדש ושחזור המסילה.