(מעשה שתחילתו במהנדס-מכרות וֶלְשִי וסופו מי ישוּרנו)
למהנדס קפטן ליאונרד לויד ויליאמס לא היו הרבה חברים ביחידתו, גדוד ההנדסה הבריטי שחנה ליד אפיק נחל סחף (ואדי נחביר) סמוך לחורבת גררית. בקיץ החם של שנת 1917, כאשר הכל עסקו בהתבצרות מול הקו העות’מאני ובהובלת מים לצרכי הסוסים – נהג הקפטן להעלם בין הגבעות ולשוב רק בלילה. “הזקן הזה [גילו היה 36!…] הוא עוף מוזר; תמיד עם האף למעלה; אולי הוא מרגל עבור התורכים?” – רטנו חייליו.
בעניין האף – הם לא טעו; בשיטוטיו, ויליאמס רחרח גפרית באוויר. שנתיים לאחר סיום “המלחמה הגדולה” (כך כוּנתה אז המלחמה העולמית הראשונה) חזר ויליאמס לפלסטינה הבריטית, התיישב עם משפחתו בבאר שבע, עבר לעזה ובמשך שלוש שנים סקר בחפירות ובקידוחים את מרבצי הגפרית וקבע שההפקה כדאית. לאחר שבקש וקבל זכיונות ממשלתיים, גייס ויליאמס בעלי-הון ערביים ובריטים: “חברת מכרות הגפרית בע”מ” קמה.
בתום ארבע שנות בנייה (1934) כָלַל המפעל אזורי כרייה, קווי קרוניות הרתומות לקטר-דיזל (*), אולמות למִתְקני-כוח ולהפקה, באר עמוקה, בריכת-מים עילית לאגירה ושכונה למגורי המהנדסים ומנהלי העבודה הבריטים. לאחר שנתיים של הרצה, החל שיווק הגפרית לארצות המזרח התיכון. עד סגירת המפעל (1942) בגלל קשיי התפעול שגרמה המלחמה העולמית השניה, יצאו משערי המפעל קרוב ל-9000 טון גפרית.
עם סגירתו, הופקע האתר על-ידי חיל האוויר הבריטי שהקים אז את מחסני התחמושת הרבים ממזרח ומדרום למפעל וסלל את כביש הבטון לעזה (וגם רִצֵּף מגרש-טניס לקצינים…). היה זה בשנת 1942, כאשר הבריטים תכננו קווי-הגנה חלופיים למקרה שיאלצו לסגת ממצרים עקב התקדמות הגרמנים בצפון-אפריקה. בתום המלחמה, רכשה “תנובה אקספורט” את הנכס והפקידה עליו כשומר בדווי שאָהַל בשכנות; לאחר פחות משנתיים, כשקיבוץ בארי עלה על הקרקע בסמוך, כבר לא נותר הרבה מה לפרק מהמפעל… כיום האתר
משמש יעד לטיולים במשולב עם ריכוזי הכלניות מערבית לקיבוץ בארי.
ומה ארע לויליאמס המאוכזב? הקפטן התמיד לנוע בעקבות חוטמו: הוא ירד לאֻם רַשְרַש (היום: אילת), בנה בית-אבן (שניצב ושמיש עד היום בפתח נחל שלמה), שכר בדווים מהסביבה והעסיקם בחיפוש מחצבים נדירים בהרי אילת. בחצר ביתו הצטברו גלי-אבנים מכל הצורות והגוונים והבדווים לחשו מפה לאוזן שויליאמס גילה זהב, אך כל הגיאולוגים טענו בתוקף שמדובר בשמועות בעלמא או ב”זהב שוטים” (מינרלים, בעיקר של ברזל גפריתי, בעלי גוון זהוב).
האגדה מספרת כי ביום 10.3.49, בשעה 15.00, כאשר פלוגת החוד של חטיבת הנגב נכנסה לאֻם רשרש במבצע “עובדה”, נראתה בים סירה קטנה ובה חותר יחיד (ויליאמס?), מתרחקת לעבר עקבה; יש אומרים כי לאחר קום המדינה, חזר ויליאמס לישראל כדי לתבוע פיצויים עבור רכושו.
והסיום המפתיע: בסקר ארכיאולוגי שנערך בשנות ה-90 בוואדי אֶ-טַּוַּחִין (“גיא הטחנות”) המתנקז לבקעת תמנע, התגלה ריכוז גדול של אבני-שחיקה ענקיות שהיו בשימוש במאה העשירית לספירה. בבדיקת דגימות מיקרוסקופיות מתוך החריצים של אבני הטחנות הללו נמצאה – ניחשתם נכון – אבקת זהב!…
דן גזית
בהכרת תודה לרנה הַבְרון מבארי, שממחקריהּ שאבתי.
(*) עמית בן שלום ז”ל, חוקר-רכבות, העלה אפשרות כי לאחר סגירת המפעל התגלגל הקטר לבית החרושת “סיליקט” שהיה בקרבת ראשון לציון לשם הובלת חול ליצוּר לבֵנים.
— בשנת 2011 החלה המועצה לשימור אתרי-מורשת בישראל לתכנן את שימורו של אתר מכרות הגפרית. בשלב הראשון נערכו סקר-מצאי ושילוט ראשוניים.
פורסם לראשונה ב”ככה זה, גיליון-52″