מחצבות-אבן עתיקות בחבל הבשור
מקורות לאבני-בנין מצויים בחבל הבשור בשלושה מפלסים: המפלס העליון הוא הגבעות הרדודות העוטרות את מישורי החבל מצפון-מזרח, ממזרח ומדרום-מזרח, בהן קבור סלע הקִירטון האֵאוקני מתחת לשכבת הלֵס – וגם רכס הכורכר (שהוא השלישי בספירה מהים) בצפון-מערב. את מפלס הביניים מהווים מרבצים של חלוקי-נחל (“חומר-וָאדי”) בערוצי הנחלים בשור, באר שבע, פטיש, רביבים, סכר ובכמה קטעים בנחל גרר. “קומת הקרקע” נחשפת בתחתית ערוצי הנחלים שהעמיקו דיים כדי לחשפהּ ו”שוכנֵיהּ” הם, בנוסף לקִירטון רך וקשה – סלעי-חוף וקוֹנְגְלוֹמֶרָטים (סוגי סלע מִשְני שהתלכד מחדש משִברי-סלע וחלוקי-נחל), שכבות אבני-חול ברמות קושי שונה וכורכרים. בקיצור – מגוון מכובד לכל שימוש.
המחקר הארכיאולוגי באזורנו מצביע כי הבניה הסדירה באבן החלה כאן בתקופה הכלקוליתית (וליתר דיוק – בשלבהּ העליון, המכוּנֶה “תרבות באר שבע”) לפני כששת אלפי שנים, בחלוקי-נחל ובגושי-אבן שנלקטו בערוצים: עדיין אין סימנים לחציבת אבנים ולסיתותן.
חלפו יותר מאלפיים שנה ובמהלך תקופת הברונזה התיכונה (המאות ה-16-18 לפנה”ס) נוסדו ארבעה מבצרים בלב החבל (שרוחן, שרע, הרור, גמה) ונראה שהקבלנים הקדומים כבר לא הסתפקו בלקט מיקרי של אבנים אלא עקרו לצרכיהם גושי-אבן גדולים מבסיס הנחלים וסיתתו אותם מעט כדי להתאימם זה לזה. גם במאות השנים הבאות ניכר שימוש לא-סדיר בגושי-אבן שנשלפו באקראיות ממחשופי-סלע, בעיקר מרובדי הכורכר שבבסיסי הנחלים גרר ושמריה.
אבן הבוחַן לזיהוי ראשית פיתוחן של מחצבות סדירות באזורנו היא השימוש התדיר באבני-גיר קִירטוניות: בטבע אין בנמצא חלוקי-נחל ממִסְלע קירטוני עקב פריכותו היחסית הגורמת להתפוררותם בשטף מי הנחלים. מן העת שאבני קירטון נמצאו משמשות בבניה – ברור שהן נחצבו במחצבות יזומות; נראה שתהליך זה, שהחל בהססנות בראשית תקופת הברזל ב’ (המאות ה-9-10 לפנה”ס) התגבר בתקופת השלטון האשורי בחבל הבשור (במאות ה-7-8) כאשר בוצרו התילים בצורה מרשימה. יתכן כי הבניה באבני מחצבה מסותתות למשעי (“אבני גזית”) החלה ביהודה ובפלשת בהשפעת הקשרים עם פיניקיה – בעלת המסורת הארוכה של עיבוד אבן – בעיקר בימי המלכים יהושפט ויהורם. החל מהתקופה הרומית התרבה כאן השימוש באבני-גיר קשות (בעיקר למשקופים, מפתנים וליִיצוב פינות) שהוסעו ממחצבות סלעי הטורון, הקינומן והאיאוקן (הקשה) בצפון הר הנגב ובדרום הר יהודה.
מחצבות קדומות אחדות אצלנו, יוצאות-דופן, ראויות לציון: מחצבה שהופקו ממנה אבני כורכר ענקיות (90x60x50 ס”מ!) – כנראה עבור החומה מהתקופה הרומית התומכת בבסיס תל שרוחן – אותרה בגדה המזרחית של נחל בשור, כ-1200 מטרים מצפון לתל; מולהּ, בגדה המערבית, משתרעת מחצבה גדולה של אבני סלע-חוף – סוג אבן קשה במיוחד. מחצבה באורך של כ-800 מטרים (!) בנחל פטיש, מדרום-מזרח לאשל הנשיא, סיפקה שלושה סוגי-אבן שונים לבנין בחורבת כַּרְכּוֹר הביזנטית (6 ק”מ לצפון-מזרח); ממזרח לתל הרור השתרעה מחצבת-כורכר על שטח בן כ-300 דונם ובעומק ממוצע של כ-10 מטרים (תכוּלת כ-70.000 משאיות!) שחלקהּ הנותר לפליטה מצוי בתחומי “פארק שרשרת”. מכאן נלקחו גושי האבן שבהם האשורים, במאה השמינית, צִפּוּ את סוללת העפר שהגֵנה על מבצרם הסמוך – בסך-הכל כעשרה דונמים של ציפוי-אבן רצוף דמוי-רעפים!
בחורבת חשׂיף, כ-4 ק”מ מדרום לאופקים, נכרו צמד מחצבות לקירטון רך (עליון) לתעשיית-סיד ולקירטון קשה (תחתון) לבניה. המיוחד במחצבות הללו הוא שניתן לזהות בהן את כל שיטות החציבה, על כל שלביהן, כפי שנהגו בעבר.
אין להתעלם גם מעשׂרות מחצבות-אבן קטנות המלוות את קו סוללת הרכבת העות’מאנית משני צדדיו ולכל אורכו מהדום שפלת-יהודה דרך תל שרע, נחל שמריה, חוות גילת ובאר שבע עד ניצנה ושלוחת קדש ברנע (1915). המחצבות הללו סִפְּקוּ אבנים לבניית גשרים ומעברי-מים ובחלקן עבדו מהנדסים ופועלים עבריים.
מתחת לפני השטח של אופקים וסביבתה מצוי מפלס עבה של קונגלומרט וסלעי-חוף (המציין את שכנותו הקרובה של חוף-ים בעבר הרחוק). מפלס זה היה המקור לגושי-סלע גדולים ששובצו לתמיכת שיפועים בפארק אשכול – למשל בשולי המעלה אל נקודת המצפור בו (= “כנסיָת שלאל”).
דן גזית
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-70”