פעם שמעתי על מחקר שנעשה בסמינר “אורנים” על משחקי-ילדים מלפני קום המדינה. במחקר נמצא כי ב”מושבות הַבָּרון”, באזור שנקרא בזמנו “השומרון” (והכוונה למושבות הוותיקות שנתמכו על-ידי הברון רוטשילד: זיכרון יעקב, מאיר שפיה, בת שלמה, גבעת עדה וחדרה) – שמות משחקי הילדים התבלטו בשוֹנוּתם מחלקי ארץ-ישראל האחרים. את המחקר לא קראתי, אך נעשיתי מודע לתופעה הזאת (בחדרה, שבהּ גדלתי) לאחר שנתקלתי בשמות ה”מקובלים” למשחקים עקב הפגישה עם התל-אביבים בגרעין “החוצבים”. והרי דוגמאות (השם החדרתי באותיות מודגשות):
סְטַנְגָּה = דָקָה; רוֹגַטְקָה = מַקְלֵעַ; קְלָאס = מָחְלֶק; עפיפון = טַיָארָה (ערבית); עפיפון ללא בּוּסִים (שלד-קָנים) = קִיפְקָה; גוּלָה, בַּנְדוֹרָה = בַּלוֹרָה; מחניים = שעריים; סוס ארוך = חמור ארוך; חישוּרים באופניים, סִיחִים = שְׁפִּיצִים; “קח קלף בקֻּפָּה” = לֵךְ לישון; במחבואים – “סוגר” ולא “עומד”; במשחק ה”בזזז” אומרים “אם לא אני אז חברי” (אצלנו בחמולה אמרו “אם לא אני אז בן-דודי…”); בדַמְקָה – “להוריד” או “להכות” ולא “לאכול”; בקלפים – “בן-מלך” ולא נסיך.
ביטויים ואמירות ייחודיות, בעיקר בצרפתית משובשת (למשל ספירת 1, 2, 3 במורשת הבָּרון…) היו גם במשחקי 5 אבנים, דילוג בחבל, משחקי-התערבות (כמו “אבן-נייר-ומספריים” שלא היה ידוע אז בחדרה!) ומשחקי רביעיות.
מקבץ גדוש בביטויים שמוצא רובם בערבית היה במשחקי גוּלוֹת = בָּלוֹרוֹת;
גוּמה = ג’וֹר או ג’וֹרָה; סימון-מטרה בצורת סהר = מוֹר (לדעתי זהו שיבוש של -מוֹז=בננה, כחרוז לג’ור); הטלה ממרחק “לפי העין” = עָיְנִי; הטלה בהושטת-יד = מִדָּה; הטלה בחוזקה = שִׁדָּה; קריאה להחטאה = פוּס-פַארֶס;
סוגי בלורות: ראשית, הטובה ביותר = רַאסִית; עם בועות-אוויר = גָזוֹזִית; מקושטת בצורת כנפיים = פַּרְפָּרִית; ענקית = בָּלוֹנִית, פָּצָצִית, בּוּלְפָסִית.
ועוד משהו: לפרי הברוש קראו בחדרה גִ’ינְגָ’לֶה.
המשך אולי יבוא…
דן.
ינקנו את המושגים הייחודיים ודיברנו חדרתית שוטפת, לכן אפשר לומר שגבולות הצטרפה למושבות הברון.
למיטב זכרווני בגבולותית גִ’ינְגָ’לֶה הוא פרי האזדרכת
שכחת -חפטי מין גוס כשהבלורה שכוונת אליה פגעה בבלורה נוספת.
לעשות מידס זה כשזורקים את הבלורה משתמשים לא רק באצבעות אלא ,גם בתנועת היד
וזה כידוע-רמאות
ן