שנת 1977 היתה שנת הלימודים השלישית והאחרונה שלי בלימודי התואר הראשון בארכיאולוגיה ובפרהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. מאחר והייתי המבוגר בשכבה ובעל הניסיון המקצועי העשיר בין החבורה – עוד קודם להתחלת הלימודים הסדירים (וגם לקחתי חלק, במקביל, בשעורים ובמטלות שונות בלימודי התואר השני) – הרגשתי ביטחון מקצועי לא-מבוטל; דא עקא, שכל זה לא עזר לי להתחמק מאותה “חפירה לימודית” שבלעדיה לא ניתן היה לקבל את תעודת הגמר. וכך, באותו הקיץ, מצאתי את עצמי נובר שבועיים במעי תל עתיק, הוא תל אפק (אנטיפטריס), הסמוך למקורות נהר הירקון, המיתמר בין פתח-תקווה למחלף קסם. לפחות שבעתי נחת מהצטרפות ורד, בתי הבכורה, אלי לחפירה גם כדי “להעביר את הזמן” בחופשת הקיץ הארוכה שבין שנות הלימודים הי”א והי”ב.
החפירה הלימודית הזאת בתל אפק היתה, למעשה, חלק מסידרה ארוכה ורחבה של פעילויות חפירה, שיקום ושחזור בתל הנמשכת עד היום (שנת 2020!) ולאור הממצאים יש להניח שתמשיך כך גם בשנים הבאות; על-כל-פנים, לנו אִנָּה ביש המזל להתחיל את החפירה (שנוהלה אז בידי הפרופסורים פרחיה בק ומשה כוכבי) דווקא בשטח בתולי, בחצרו של המבצר הצלבני-עות’מאני המתנוסס בראש התל; ומדוע ביש-מזל? כי אותו “שטח בתולי” היה למעשה הצטברות עצומה של מילוי-עפר סתמי שלא ניתן לסלקו סתם, אלא לחפור “באופן ארכיאולוגי”… מכאן ברור שחפירה שכזאת, ללא ממצא, אינה אלא סילוק-עפר גרידא, מתיש, משעמם ואפילו מעצבן – וגם אליפויות הפריסבי שאורגנו כל יום לפנות-ערב אל מול חדרי המגורים (=המשלחת השתכנה במחנה הנטוש של מפעל המים המנדטורי שעל התל) והסיורים המאורגנים לחפירות אחרות שהתנהלו במרחב במקביל לא הועילו הרבה להרגיע…
בחפירה שלנו השתתפו, מלבד סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב ואחרים, גם סטודנטים מאוניברסיטה בגרמניה (למיטב זכרוני – לאגיפטולוגיה, כלומר, לארכיאולוגיה של מצרים העתיקה). הצוותים היו מעורבים ובכל “ריבוע” – קרי יחידת-חפירה של 4.5 מ’ על 4.5 מ’ – עבדו ישראלים וגרמנים יחדיו. בריבוע “שלי” (בהיותי האחראי עליו) עבדנו שני ישראלים וארבעה גרמנים, וכנראה רדיתי בהם יתר על המידה (…). יש לשער שהארבעה התלוננו עלי בפני מוריהם ותכננו נקמה בי – בסגנון ארכיאולוגי.
בוקר אחד שמתי לב לתכונה מיוחדת בשטח: חשתי משהו באווירה, כעין מתח מסויים, שניסיתי להתעלם ממנו: הגרמנים ב”ריבוע” שלי התלחשו ביניהם כל הזמן ומידי פעם זרקו מבט לעברי; חופרים ומורים הסתובבו בשטח והציצו לעברנו כאילו במקרה; היתה הרגשת ציפייה וכעין שקט שלפני סערה. והנה – התכופפתי למראה חרס שבלט מדופן החפירה אך נראה שלא במקומו. שלפתי את החרס ולפתע הושלך הס: כל החופרים הרימו את ראשיהם והביטו עלי! העפתי מבט על החרס ו-בּוּם! כתובים עליו הירוגליפים! פרופסור משה כוכבי עומד מעלי, על דופן הריבוע, מחייך ומושיט את ידו – הגרמנים בחפירה צוחקים – כולם יודעים משהו שאני לא יודע – אני מעיף מבט מקרוב על מה שקיוויתי בסתר-ליבי שהוא אוסטרקון (חרס כתוב) מצרי עצום-ערך – ו-בּוּם! אני, ארכיאולוג, מתבונן בחרס שוב ורואה חרס מהתקופה העות’מאנית, העות’מאנית! אולי בן 400 שנה מקסימום! עם הירוגליפים מצריים בני 5000 שנה! בקיצור – ניסו למתוח אותי, האומללים, ונכשלו בבורותם עם חומר הכתיבה. הושטתי לכוכבי את החרס ואמרתי: כמעט הצליחו… והוא השיב: תשאיר אצלך, למזכרת…
כאשר שבתי הביתה, הראיתי את החרס לאגיפטולוגית פרופ’ אורלי גולדוואסר (שאז התגוררה בגבולות) וכך היא כתבה לי: “זהו טקסט מאוד משובש ומלא שגיאות! להלן תרגום חפשי מאוד עקב הטקסט המשובש:
דן הגדול, בן רע (אל השמש) – – – הבדואים ישנים, כשהם מבחינים בראשך באופק, כשהוא עולה (או כועס) אתה תיפול על פניך כשתראה את אשר עשו לך (?)“.
או קיי. ברור לחלוטין מה הכותבים התכוונו להביע… יותר מאוחר, כשהשלמנו, הגרמנים סיפרו לי שעבדו קשה על החרס במשך כל הלילה עם המורים שלהם…
דן גזית
- ותודה לעדי זלמנוביץ, נכדי, על הצילום.
- תל אפק נכלל בתוך פארק הירקון ומתוחזק בידי רשות הטבע והגנים.
- להרחבה על התל: כוכבי, מ’. 1989. אפק-אנטיפטריס, חמשת אלפים שנות הסטוריה. הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תל אביב.
היי דן,גם היום יהיה קשב למתוח אותך!!