בשנת 1989 התחלתי לעבוד ברשות העתיקות ושנתיים לאחר מכן התמניתי לארכיאולוג מחוז מערב הנגב וחבל הבשור, משרה שהחזקתי בה שבע שנים. הייתי מופקד על טריטוריה עצומה – מנחל עוז בצפון ועד עזוז בדרום, ללא עזרה נוספת. ה”נחלה” שלי כללה עיר אחת (אופקים), כ-50 ישובים – מושבים וקיבוצים, חוות חקלאיות, מחנות ומיתקני צה”ל, אזורי תעשיה, מרכזי ניהול ותרבות של מועצות אזוריות, אלפי דונמים של נטיעות קק”ל, אזורים תפוסים על-ידי מערכות שונות (שמורות טבע, שטחי-אימונים צה”ליים, מתקנים של חברת חשמל, מטעים של חקלאים ושטחים בשולי דרכי תחבורה שבאחריות מע”צ) ובכל המרחבים האלה פזורים רבבות של אתרים ארכיאולוגים שלעתים נפגעו קשות על-ידי פעילות אנושית: אמנם יש להם מעמד חוקי ומוגן – אבל לך ותילחם עליהם לבדך… היו מקרים שהתלוננתי במשטרה על פגיעות זדוניות באתרים – אך העונשים בחוק היו כל-כך מגוחכים עד שחדלתי בכך.
החלטתי לנקוט בשיטה הפוכה: ביוזמתי הייתי פונה לכל מי שליקט, ריכז והציג (בעיקר בגינתו) חפצים עתיקים, לרוב חפצי-אבן גדולים (כגון חוליות-עמודים, כלי-קיבול ועיטורים כגון כותרות וכתובות); הבטחתי למי שיפתח לפני את אוספיו – “הלבנה” מוחלטת כלפי החוק (הקובע שכל העתיקות הם רכוש המדינה!) בתנאי שהחפצים יירשמו רשמית בתנאים של רשות העתיקות. לבעלי “עיני הנץ” שביניהם – אלה שמצליחים לאסוף דברי-ערך של ממש – ניפקתי תעודת “נאמן עתיקות”: תעודה כזאת אף ניפקתי לבדווי שנהג לנטות את אוהלו בחורבות חלוצה, ואכן השקעה זאת השתלמה היטב (וראו באתר זה את הפוסט “החלוצה מחלוצה“).
במהלך השנים התברר לי, במסגרת עבודתי, כי רשות העתיקות בעצמה יוזמת סוג של “גני עתיקות” בישובים שונים בארץ – ולעתים אף מייעצת בשלבי הקמתם ואף מסייעת בשילוטם. לשאלותי התבררה לי עובדה מעניינת: פשוט – מחסני רשות העתיקות מלאים עד להתפקע!… לא חלפו הימים וכבר הזדמן לי לעסוק בנושא תצוגת עתיקות בחוץ: התברר לי, דרך רינה הברון ז”ל מבארי, כי בקיבוצה כבר קיימת פעילות בכוונה לרכז את העתיקות המצויות בחצרות החברים אל שולי “הדשא הגדול” שבחזית חדר האוכל. עקבתי אחרי הפעילות הזאת מקרוב מאוד וחקקתי בזיכרוני כמה תובנות בעניין כדי לנצלן בעתיד.
לא נקפו ימים רבים וקפצה הזדמנות לידי: בשנת 1995, הנהלת מצפה גבולות, שפעלה להגברת האטרקטיביות של האתר, הקציבה לתצוגת עתיקות משטח בטון צנוע שבעברו שימש רצפה לאוהל. חיש הוזמנה משאית, העמסנו עליה מהחצר של משרד רשות העתיקות בעומר חפצי-אבן גדולים מהאזור, פרקנו במצפה, תקענו שלט-הסבר וחיככנו את ידינו בהנאה: יש לנו תצוגה!…התצוגה הזאת שרדה במצפה שנים אחדות, עד שהובא “משפץ” מקצועי שהודיע חגיגית, כי תצוגת “עתיקות” לא משתלבת עם הסיפור ההיסטורי-חינוכי של המצפה!… בצער רב רק חלק קטן, אך מייצג, מהעתיקות שובץ בין המאפיה לבית הבטחון והשאר המתין בפינה לימים טובים יותר…
ובינתיים בניר עוז: מבחינת עתיקות – הקיבוץ “טובל בשמנת”: הוא יושב על חורבת מעון, אתר שופע ממצאים. ידידים בקיבוץ הציעו לי ליצור מכל הממצאים שבחצרותיו תצוגה מרכזית – ו”קפצתי על המציאה”. 5 שנים (חמש!) ניהלתי משא ומתן עם אספני הקיבוץ (שאת כולם הכרתי עוד טרם המבצע), עד שבחודש ינואר 2016 חגגנו את תצוגת העתיקות המרשימה קבל עם ועדה. במקביל ניסיתי לארגן תצוגה מרכזית גם בנירים – אך שם נחלתי כישלון חרוץ: אמנם התקבלתי יפה, אך אף אספן לא השתכנע…
לאחר שרכשתי בטחון עם סיום מבצע ניר עוז, העזתי לפרוס תצוגת עתיקות גם בגבולות. השתמשתי לשם כך בפריטים מהמצפה שהמתינו שם בסבלנות עם תוספת השלמות מחדר העבודה שלי בצריף. לשם כך פניתי לוועדת התכנון שהקצתה לי בשמחה פיסת-קרקע בלב הקיבוץ. בשלב זה, התגייסו הנהלות תאגיד התיירות וענף הנוי בגבולות עם עובדיהם וכליהם להובלות, סבלות, ותשלום מחיר שלטי ההסבר: תודה על תרומתכם ומאמציכם! ובחודש מאי 2019 הסתיימו עבודות הקמת התצוגה (וזה לא פוטר אותי מתחזוקה שוטפת, כגון עישוב – אולי נחוץ כיסוי של חצץ-טוף – ויישור אבנים ושלטים ש”טופלו” בידי ילדים משועממים).
צילום: ניצה גזית
זהו השלב הסופי, שבו הזמנתי את נציגות רשות העתיקות לאשר חוקית את הפרוייקט. תהליך האישור מתנהל כדלקמן: כל מוצג זוכה לצילום נפרד ואחר-כך מושתל בו שבב המכיל את תיאור החפץ, מוצאו ואתרו הנוכחי.
בגבולות נהוג לציין כל נובמבר את יום ההולדת של הקיבוץ ב”חודש אקדמי”, עם הרצאות ואירועים. בחודש האקדמי האחרון הדרכתי את הקיבוץ בתצוגה הארכיאולוגית; סיפרתי לקהל על כל פרטיה, וההשתתפות הייתה מרשימה.
דן גזית. 07.02.2022
כל הכבוד על היוזמה היפה והמעניינת.
תרשום אותנו לסיור בחודש נובמבר הבא!