(נוהגי קבורה של בדווים לילדיהם בחבל הבשור)
“הבדווים מאמינים כי ראוי לקבור ילדים (עד גיל שבע) בקרבת מקום קדוש, שכן הוא שומר על נשמותיהם. בתי קברות כאלה נמצאים, בדרך כלל, במבואות הכפר או המאהל. מאחר שהילדים לא חטאו, נשמתם זכה ומקומם מובטח בגן עדן לאחר מותם” (סואעד מוחמד יוסף, חוקר תרבות הבדווים).
ארכיאולוגים מנסים לשחזר חברות-עבר ממצבורי אשפתות, שהן שאריות שאין חפץ להם והחיים נפטרים מהם. ארכיאולוגים גם שָׂשִׂים לבדוק קבורות עתיקות, כי בימי קדם היה לעתים מקובל לבנות לנפטר בקברו את ביתו שנטש ולמִצְער מציידים אותו בכלים שימושיים (לדעתם) בדרכו החדשה; אם תכולת הקבר לא נשדדה – הרי זהו אוצר ללימוד התרבות העתיקה (*). היחס אל המתים מלמד על מערכת הערכים של החברה החיה; מבחינה זאת, יש לדעת כי מדע הפרהיסטוריה טוען שניתן להבחין בתולדות הגזע האנושי בקבורות מאורגנות מראש של פרטים שנפטרו, רק מתקופת האבן התיכונה ואילך – לאמור, אולי מלפני 100,000 שנים ופחות מכך.
בתרבויות קדומות היו קיימות גישות שונות מן הקצה אל הקצה לקבורת ילדים, המצביעות על מעמד הילוֹדים בחברה; למשל, בחפירות הארכיאולוגיות בשכבה הרומית בתל אשקלון נחשף בית-זונות גדול שבמערכת הביוב שלו נמצאו שלדים רבים של ילודים צעירים, בחלקם עוּבָּרים, שפשוט הושלכו לשם על-ידי שוכנות המוסד הזה. המציאה המזעזעת הזאת מזכירה תופעות המוּכָּרות מהמרכזים העירוניים הרומיים המצביעות על מעמדם הנחוּת של הילודים בחברה העירונית, שממילא כמחצית מהם נפטרו בטרם הגיעם לגיל 10; הרומאים נהגו שלא להתאבל על מותו של תינוק בן פחות משנה; בחברות הכפריות ברומא התייחסו לילודים ככוח-עבודה זמין, כעין תוספת אנרגיה למשפחה הגרעינית ולעתים אף פשוט מכרו אותם (ורק נזכיר את הפולחנים הקדומים של הקרבת ילדים להרגעת הזעם של אלים עצבניים והפקרת תינוקות-בנות). ביטוי הפוך ליחס אל הילודים מופיע בקבורות קדומות במזרח התיכון: הם זכו לעדיפות בהטמנתם בקרב בני המשפחה החיה, ישירות מתחת לרצפת המגורים וקרוב למוקד האש המחמם והמאיר. אף בימינו, במדינתנו הדווּיה, הבאתם למנוחת עולמים של עוּבָּרים אינה דרך סוּגה בשושנים (וראו לאחרונה פרשת “העוּבָּר בקופסת הקרטון”).
בסקרים שנערכו בחבל הבשור הובחנו שתי צורות-קבורה של ילודים מהדורות האחרונים, החל מהמאה ה-18 לספירה ועד שנת 1948: צורה אחת היא טיפול פרטני בקבר בודד של ילוד, בדרך-כלל בראשו של אתר קדום המכיל אבני בנייה (כשרידי קירות עתיקים וכו’). באבנים אלה השתמשו כדי לרפד, לדפן ולכסות את הקבר בקפדנות וגם להקים עליו ציוּן בולט. טיפול פרטני כזה מביע הפגנה רגשית של יחס המשפחה אל הנפטר הזעיר ומדגיש את חשיבות הטריטוריה בחיי המשפחה והשבט.
צורה שנייה של קבורת ילודים בחבל הבשור הייתה ארגון בתי-עלמין מיוחדים להם; ליד ציוּן קבר שיח’ נוראן (היום בשולי קיבוץ מגן) היה בית-עלמין מיוחד לילדים משבט הדַּ’וַּאבְּחָה שבמטה התַ’רַבִּין. האדריכל יורם בר-סיני מקיבוץ בארי מסר לי כי ממזרח לבארי, בעת עבודות העפר לקראת נטיעת הפרדסים, נחשף בית-עלמין ובו קבורת ילדים צפופה בקנקני-חרס גדולים. קבורה כזאת, שהייתה אמנם מקובלת בחברות קדומות, היא נדירה מאוד בתקופה החדשה ויש עדיין לבדוק את התופעה.
קילומטרים ספורים צפונית לפארק אשכול, בגדתו המזרחית של נחל בשור סמוך למאגר חולית, קיימים שרידי אתר קבורה נרחב. רוב החרסים הפזורים בשטח הוא מהמאות 8-7 לספירה, אך מצויים שם גם חרסים קדומים ומאוחרים יותר ובעבר אף זוהו שם שרידי קבר קדוש. האזור הזה היה מכוּנה בערבית “קֻבּוּר אֶל וַּלָאיְדֶה”, לאמור – קברי הולאידה, מקבץ של משפחות בדוויות שהגיע במהלך המאה ה-19 ממצרים והצטרף לאיגוד בתי האב של שבט גַ’בַּרָאת. הייתכן כי שמם (ולאידה, מלשון וַּלַד = ילד) מצביע על מסורת מקומית הרומזת על ריכוז של קבורות ילדים בתחומי בית העלמין הנרחב?
דן גזית.
(*) המצרים הקדומים החכמים, במהלך התפתחותם, ניסו להתגבר על שוד הקברים – תופעה נפוצה שם – בתחבולה מעניינת: בהיותם מאמינים בכוחהּ של המִּלָּה, ניתן למצוא על מצבות כתובת בזו הלשון (בערך): “ההֵלֶךְ, תזכה לחיים טובים וארוכים אם תאמר עתה בקול: המנוח (וכאן ייקרֵא בשמו של הנפטר), הענקנו לך בקברך, למילוי כל צרכיך, כך וכך וכך; יהי רצון שמילותינו יהפכו לחפצים”…
פורסם לראשונה ב”ככה זה, גיליון-133”