אביב, שנת 1949. הסתיימו קרבות מלחמת העצמאות בארץ ישראל. להגנת גבולותיה הטריים, המדינה הצעירה משתדלת להקים ישובים לאורך גבולותיה ובמסגרת הזאת – בצפון-מערב הנגב – עולה על הקרקע קיבוץ מגן. קיבוץ נירים (שישב זמנית בתחומי חורבת מעון) עולה מערבה לקרבת הגבול. אל הפער שנוצר עתה בין שני הקיבוצים האלה עולה קיבוץ שלישי – צור מעון.
מי היתה חבורת המייסדים של צור מעון? ראשיתה בקבוצת צעירים שנותרו לפליטה בהונגריה בתום מלחמת העולם השניה; בחודש מאי 1945 התאגדו לחבורה בשם “הפועל” ומיד החלו בהכשרה חקלאית לקראת עלייתם ארצה. לאחר כמה מעברים בין המדינות ביססו משק חקלאי לתפארת בגרמניה. בתום ההמתנה ליום העלייה – “גנבו” את הגבולות לאיטליה עד ש”נתקעו” על-ידי השלטונות הבריטיים בקפריסין, וגם שם הספיקו לפתח משק. בבואם סוף-סוף לארץ הגיעו לבית הספר החקלאי בנהלל, התגייסו לנח”ל, שיקמו את ניצנים שנהרסה במלחמה והתאחדו עם עוד חברות מעליית הנוער לקראת עלייתם על הקרקע.
בחודש דצמבר 1949 עלתה צור מעון על הקרקע (בחסות תנועת “העובד הציוני”), על משבצת מישורית נאה של כארבעת אלפי דונם ממזרח לחורבות הכפר הערבי הגדול חירבת מעין אבו-סיתה. בימיהם הראשונים שאבו מים לצרכיהם מנביעות השלאלה (עין בשור) עד שהתקינו צנרת מבאר הכפר הסמוכה אליהם ממערב; להתקלח הם נסעו למגן (לדבריהם, נירים דרשו מהם שכר עבור שימוש במימיהם וגם סירבו לתת להם בהשאלה רובים אחדים להגנתם, אבל מגן אכן השאילו…). החבורה, שמנתה כ-90 בחורים ובחורות (ותוך שנה גם ילד וילדה…), הקימו צריפים, מגדל-מים ומאפיה ופעם אף החליפו בחאן-יונס מטען-אבטיחים שלם של גמל תמורת חלות מהמאפיה….
החבורה הזאת לא ישבה בחוסר-מעש: מחוסר תקציב מהתנועה המיישבת, הם פשטו על כל הסביבה כעובדים שכירים ואף השיגו כספים מנדבנים מחו”ל עד שרכשו טרקטור 9TD זחלילי (שכנראה היה הראשון בנגב…) שהרוויח יפה אצל כל השכנים. אפילו הצילום שלו מתנוסס על ברכת “לשנה טובה” של הקיבוץ! מה שלא היה מובן לאנשי צור מעון היו היחסים העכורים עם נירים, עד שיום אחד נאמר להם גלויות: חברים יקרים, אתם “העובד הציוני”, אבל פה זה טריטוריה של “השומר הצעיר” ולכם אין מה לעשות פה!… לפני שנים שאלתי את אחד ממייסדי נירים – “הכצעקתה?” והוא ענה לי : אבל הם התחילו…
כנראה, שגם התנועה של צור מעון שוכנעה ובצער רב, בסוף שנת 1951, הועתקה אוכלוסיית הקיבוץ והועברה לקבוצת מבקיעים, דרומית לאשקלון. במקומם עלו לצור מעון קבוצה גדולה של בני מושבים, בעיקרם בוגרי בתי-ספר החקלאיים בכדורי, בנהלל ובמקווה ישראל; הם הגיעו במסגרת של גרעין נח”ל בשל”ת, אחרי ששהו שנה ביטבתה. חלק מהם אף ניצל את הידע החקלאי הזה בהדרכת העולים החדשים שיושבו במושבי “כביש הרעב”. מקבוצה זאת נותרו בשטח עד ימינו שני מבני בטון – הרפת ומקלט.
אך גם הקבוצה הזאת לא שרדה: לאחר שחרורם מהנח”ל החלו לחזור טיפין-טיפין למשקיהם במושבים, עד שבשנת 1954 עברו הנותרים למושב ניר בנים. אדמותיהם חולקו בין יישובים במועצה האזורית אשכול ועל חלקן המערבי גם הוקמו חממות ורפת גדולה.
- מומלץ לעיין בפוסט “התיישבות חסרת מנוח” באתר “אבני גזית”.
- בשנת 1998 שוחחתי עם שני אנשי צור מעון. בין השאר נמסר לי כי בניר בנים קיימת תצוגת-קבע לזכר צור מעון.
דן גזית, 4.1.22.
זו הייתה מציאות שהיום קשה ואולי אף בלתי אפשרי להבינה.
מעניין. חידשת לי. אף פעם לא שמעתי על קיומו של הקיבוץ הזה.
היחס לצור מעון לא תואם את המציאות ראה את עין השלושה שגם הם היו שייכים לעובד הציוני וקיימים עם היום.
שלום נמרוד,
ראשית, אני לא המצאתי את הכתוב, אלא ראיינתי את אנשי צור מעון.
שנית, עקב הכבוד שאני חש לראשוני נירים- אפילו לא ציטטתי את שאר התעלולים שהם עשו לצור מעון.
שלישית – אנשי עין השלושה עלו על הקרקע הרבה אחרי אבן יאיר שהיו הראשונים באתר, שהיו אנשי לח”י והם “חטפו” כהוגן מאנשי נירים (מתועד היטב בספר ובעיתונות).
ברכות ובריאות.