וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן עַוִּים? שֶׁעִוּוּ אֶת מְקוֹמָן (חולין ס’)

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן עַוִּים? שֶׁעִוּוּ אֶת מְקוֹמָן (חולין ס’)

(העוים בתולדות חבל הבשור התחתי)

Distant Shores Media/Sweet Publishing via wilimedia | CC BY-SA 3.0

ספר דברים, החמישי בספרי התורה, הִנּוֹ מונולוג ארוך של משה (מלבד חלקים משלושת פרקיו האחרונים) המוגש כנאום לאוּמָה ערב כניסתהּ לכנען. בראשית דבריו, משה חוזר בפירוט על כל מה שאירע לעברים בנדודיהם במדבר (בדילוג אלגנטי על מעמד הר סיני ובהשמטת הקרדיט המגיע ליִתְרוֹ על הארגון…). בדבריו, משה מכין את העם לקראת הבאות ומתאר את המצב המדיני בכנען ואגב-כך מובלעת אמירה מרתקת המצטיירת כהיסטורית (ומניסוחהּ נראה שיד העוֹרֵךְ בדבר): “וְהָעַוִּים הַיּוֹשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה, כַּפְתּוֹרִים הַיּוֹצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידוּם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם” (ב 23). אותם עוים מסתוריים מוזכרים שנית (ובאחרונה) לאחר כדוֹר, ברשימה יחד עם חמש ערי הפלישתים כחלק מ”הארץ הנשארת”, כלומר בטריטוריה שלא נכבשה על-ידי יהושע (יהושע יג 3); מסתבר שאותם “כפתורים” אולי לא ממש השמידו אותם…

נתחיל בחלק הקל: מי היו ה”כפתורים היוצאים מכפתור” ? הפתרון מגיע בעזרת הנביא עמוס, המונה עמים שהיגרו מארצותיהם (פרק ט) וביניהם “פְּלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר”,  מהנביא ירמיהו המאשר זאת (מז 4) ומעוד מוּבָאוֹת מהמקרא. החוקרים בטוחים למדי כי כפתור הוא האי כרתים (כֶּפְתְּיוּ בפי המצרים הקדומים, כַּפְתַּרַ בפי האַכָּדים ממסופוטמיה). לסיכום עד כאן: לפי עדות המקרא (שהיא יחידאית), פעם היתה בעמק החוף הדרומי של ארץ-ישראל אוכלוסיה מסוימת המכוּנה “עוים”. אחר-כך הגיעה (בדרך כלשהי) אוכלוסיה מכפתור (כנראה פלישתים), השמידו אותם (או את חלקם) והתנחלו בטריטוריה של העוים.

על-פי הכרונולוגיה המצרית (שניתן לסמוך עליהּ כי התבססה על נתונים אסטרונומיים הניתנים לחישוב, כגון ליקויי-מאוֹרוֹת והופעת כוכבי-שביט), התנחלות הפלישתים בדרום כנען אירעה בימיו של המלך המצרי רעמסס השלישי, ברבע הראשון של המאה ה-12 לפנה”ס והתבצעה בשלבים – אולי כפשיטה צבאית ואחריהּ התיישבות אזרחית. לפי הנתונים ההיסטוריים הנלמדים מהרשוּמות המצריות, היתה למצרים – אז הריבון בכנען – מעורבות עמוקה בתהליכים הצבאיים, החברתיים והכלכליים בדרום כנען והכוללים את התנחלות הפלישתים בהּ ומכאן אולי אף היה למצרים יד בטבח (החלקי?) שבוצע בעוים.

מאחר והפלישתים הפגינו נוכחות בחבל הבשור התחתי (“ככה זה” 97), יש להניח כי לפחות חלק מהטריטוריה של העוים קודמיהם היה בסביבה; אבל היכן? במונחים ארכיאולוגיים, התקופה ערב בואם של הפלישתים אלינו מכוּנה “תקופת הברונזה המאוחרת, שלב שלישי” ובקיצור – ב”מ 3. כלי החרס ששימשו את האנשים בתת-תקופה זאת מוכרים ומוגדרים היטב, והרי שברי כלי-חרס ידועים בתור עֵזֶר מצויין להגדרה כרונולוגית. דָּא עָקָא, שבכל הסקרים שנעשו ברחבי חבל הבשור התחתי ובשוליו (ותאמינו לי – השטח נבדק היטב) נמצאו מעט מאוד סימנים לנוכחות אוכלוסיה בתקופת הב”מ 3 בכפרים או במאהלים מחוץ לערים המבוצרות על-גבי התילים. בתילים שרוחן, הרור, שרע וגמה “שלנו” ובתילים השכנים בפלשת זוּוֵּיד, עָג’וּל, חֶסִי, אשקלון ואשדוד אכן נמצאו שכבות ארכיאולוגיות מתאימות לתקופה הנידונה; תילי רפיח ועזה ועוד שניים-שלושה לא נחפרו עדיין אך נמצאו על פני רובם חרסים מתאימים.

על פי המקרא, העוים מוגדרים “היושבים בחצרים” (לעיל). מלבד פרשנים קדומים הרואים את המונח “חצרים” כשם פרטי של ישוב, המחקר מציע כי חצרים הם צורת הישוב הנמוכה במִדְרָג, בהתאם לביטוי המקראי הנפוץ “עיר, בנותיהּ וחצריהּ”. רק שרידי  4-3  “חצרים” כאלה נמצאו מתקופת הב”מ 3 בחבל הבשור. האם המחקר הלשוני החטיא? האם בשם “חצרים” כוּנוּ גם רובעי העוים שעל-גבי התילים (שאולי היו מוקפים בגדר או בחומה תוחמת, כמו “חט’ר” בשפה האוּגָריתית-כנענית)?(*) האם העוים בכלל לא היו עם או שבט אלא מעמד חברתי כגון פקידים באדמיניסטרציה, בעלי מקצוע נדרש (למשל חרשי-מתכת) או לוחמים? אם אכן הם היו מסדר של לוחמים בשֵׁרוּת המצרים- אפשר עוד להבין את הטעם בהשמדתם על-ידי הפלישתים=כפתורים, אך מוזר שהם לא נזכרו בטקסטים הצבאיים המצריים. אולי המצרים כינו אותם בשם אחר? מדוע לא נשקלה במחקר האפשרות כי העוים היו חלק קדום מ”גויי הים”, כפי שמכוּנים גלי ההגירה שהגיעו ללֶבַנט מאיי הים התיכון וחופיו בב”מ 3 ואחריהּ?

כבר דרשנים תהו על זהותם של אותם עוים (וראו את כותרת הרשימה) וחיפשו סיבה מוסרית להופעתם ברשימת העמים שבטקסט המקראי. האם היו עוד עממים בצפון-מערב הנגב שנעלמו ואבדו בערפילי הדורות? נראה שלאחד מהם (ואולי לעוים עצמם!) היתה תבנית מאד מיוחדת לשמות ישוביהם – עם “אש” בראש המלה. שימו לב: אשקלון ואשדוד בחוף; אשתמוע ואשתאול בשולי השפלה; אשען, אשחן, אשנה, אששחן ו(א)שכרונה ברשימות המצריות והמקראיות; וגם לא מן הנמנע – (א)שעלבים, (א)שריעה, (א)שרוחן, ו(א)שמע עם יתר ישובי נחלת שמעון ששמם מתחיל ב-ש (קיימת נטייה במעבר משפה לשפה להשמיט “אֵם-קריאה” בלתי-מודגשת בראשית המלה, כמו למשל אבטיח = בַּטִּיח’ בערבית). וליצנים יוסיפו: אשכול…

ערכנו טיול היסטורי, רוחש סימני-שאלה, בנבכי פסוק מיוחד בספר דברים ולמדנו שוב עד כמה מיוחד האזור שלנו הנמצא בשולי הארץ הנושבת (“פריפריה”…) אך בצומת של אירועים מרתקים עלומים מן העבר.

דן גזית

(*) לדעתי, אנו שוגים בהבנת הביטוי “עיר, בנותיה וחצריה”: הביטוי אינו מתאר התיישבות במדרג יורד אלא להיפך – במדרג עולה: ה”עיר” הינה מכלול המבנים הפשוטים, של מרבית האוכלוסייה (קרי, הבנייה הצפופה והנוטה להרס בעת אי-יציבות: “עיר” משורש ער=ערה, הרוס. ההצעה עיר=אוּרוּ מאכדית דרושה עיון נוסף). “בנותיה” הם בנייני הפאר שבאקרופוליס – הארמונות והמקדשים; “בנות” מהשורש “בנה” (כמו בברכת יוסף ליעקב [בראשית מ”ט]: “בנות צעדה עלי שור” –  מבנים כמו אצעדה (=צמיד) סביב החומה). “חצריה” הם ביצורי הישוב סביב לו התוחמים אותו– חומות, מגדלים, חפירים וסוללות.

– בספר יהושע מוזכרת עיר בשם עוים בנחלת בנימין. מקובל שזהו שיבוש כלשהו ואין לו קשר לעוים שלנו. גם בצפון סוריה ובדרום ירדן היו ערים בשם דומה – וגם הן ללא קשר.

– האם התיאור “העוים היושבים בחצרים עד עזה” מתכוון לכך כי שניים-שלושה דורות אחרי הטבח, העוים התגברו וחזרו להתגורר בחצרים והם-הם תושביהם כפי שמתואר ב”ככה זה” 108?

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-113”

 

השארת תגובה