( מדוע הנילוס הזכיר לי את נחל בשור)
מוקדם בשחרו של יום ששי, ה-29 לפברואר (כן-כן, היתה זאת “שנה מעוברת” בספירה הכללית) בשנת 1980, התייצבתי נרגש למדי בצומת רפיח שברצועת-עזה כשתרמיל כבד על כתפי ושק-תפוזים מפרדס גבולות למרגלותי. לאחר המתנה קצרה הגיע האוטובוס של המשלחת, שיצא בשעה ארבע לפנות בוקר מרחבת האוניברסיטה בתל אביב ובו עמיתַי, אנשי המכון לארכיאולוגיה, אף הם נרגשים לקראת הביקור הראשון בהיסטוריה של משלחת מהאקדמיה הישראלית במצרים, פחות משנה לאחר חתימת חוזה השלום. האוטובוס עצר לי, נפרדתי מניצה ושק התפוזים התקבל בתשואות; מישהו אמר: מה שלא תאכלו עכשיו – פקחי החקלאות המצרִים יחרימו במסוף… (וכך היה…). הגענו למסוף נאות סיני עם פתיחתו, ביום פעילותו הראשון והמספר הסידורי של אַשְׁרַת המעבר שלי שהוטבע בדרכוני היה 47. התקבלנו על-ידי המצרים במסוף – ובכלל כמעט בכל מקום – בהפתעה שהתחלפה מיד בחיוכים ובברכות.
לאחר שהתפכחתי (חלקית…) מהשיכרון שתקף אותי במסע מופלא זה, שנמשך 10 ימים, פתחתי בסִדְרה של ביקורים במצרים: שני מחזורים של טיול-קיבוץ גבולות בהדרכתי המדעית (ובארגון עוזי ליבנה), נסיעת בר-מצווה לבני במסגרת המשפחה עם זוג חברים ובנם, הצטרפתי בשמחה להנהלת הקיבוץ ש”קפצה” לנסיעת עסקים ופעמיים נסעתי להתארח אצל יוסי אמיתי, מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר – פעם כדי ללמֵד ופעם כדי ללמוד.
הסיור עם הארכיאולוגים היה מעין התגשמות-חלום: זכיתי לראות בעינַי, בליווי מומחים, את מה שרק דמיינתי בשָנִים של שְׁריצה בספריות האוניברסיטה ובהשתתפות בקורסים שונים לאגיפטולוגיה (=לימודי מצרים) מפי מורים שבעצמם לא זכו לבקר במצרים עד אז… בסיור “קרענו” את רוב מצרים לאורכהּ ומעט גם לרוחבהּ (כי לשטחהּ המיושב כמעט ואין רוחב…) ובאחת הנסיעות הארוכות לאורך גדת הנילוס, “נחה עלי הרוח” ואמרתי לגיאוגרף שישבתי על-ידו: נראה לי שיש דמיון רב בין נחל בשור לבין הנילוס!… מיד “חטפתי מקלחת” (ראו לעיל את כותרת הרשימה) אך התעקשתי על עשר (!) השוואות, כדלהלן:
– שניהם נהרות מדבריים, לאמור – לאורך נתיב זרימתם אינם זוכים לתרומת-מים מנחלים מקומיים מעבר לאגני ההיקוות שלהם.
– מקור שניהם הוא בתצורה גיאולוגית וטופוגרפית (הרים, רמות-סלע) שונה מעיקר מצע זרימתם (מישורי-סחף).
– שניהם מורכבים מצמד מקורות עיקריים (לנילוס – הנילוס הכחול מימין והנילוס הלבן משמאל; לנחל בשור – נחל באר שבע מימין ונחל בשור משמאל).
– לשניהם, בהמשכם מצטרף מימין סעיף גדול ממקור גיאוגרפי שונה (לנילוס – העַטְבָּרָה ולבשור נחל גרר).
– בשניהם קיימים בעברם הגיאולוגי נהרות קַדְמָנִיִים (בעידן הפליאוקני מתּוֹר השלישון, מלפני 5-2 מליוני שנים) הדומים – אך לא זהים – למסלול זרימתם כיום.
– אם נתעלם מאופיים הבסיסי – נהר מכאן ונחל מכאן – הרי בשניהם חל אירוע שנתי קבוע של עונת שטפונות: הנילוס גואה בחודשים אוגוסט-ספטמבר ובנחל בשור חלים אירועי-גאות בעיקר בחודשים נובמבר-ינואר.
– שניהם מהווים חַיִץ בין שני סוגי מסלע שונים: הגדה הימנית של הנילוס (מהאשד הראשון וצפונה) בנויה בעיקר מסלעי משקע גירניים ממוצא ימי ואילו גדתו השמאלית עיקרה חול, אבני-חול ומשקעי נהרות קדומים. גדתו הימנית של נחל בשור מכילה בדרך-כלל לֵיס, חרסיות, טין ומשקעי נהרות קדומים; גדתו השמאלית בנויה לרוב מחול, כורכרים, אבני-חול וקונגלומרטים (תלכידי-סלע).
– שניהם מבקיעים את דרכם דרך מצע של מִסְלע פריך שרובו בנוי ממשקעי-רוח או ממשקעי נהרות קדומים; משום-כך הם משנים מידי-פעם את מסלוליהם תוך חתירה לצדדים. הנילוס “מטייל” בין שתי גדותיו של העמק (בשלב הגיאולוגי הנוכחי במגמה מזרחה) ונחל בשור “מקצר” מידי-פעם עיקולים (ולפני כ-20 אלף שנים נִסְתָּם והוסט בחולות נודדים סעיפו העיקרי אז – נחל ניצנה, שמתנקז היום לוואדי אל-עריש; לפני-כן נשפך לנחל בשור ליד “הגשר התלוי”).
– בשניהם, כתוצאה בהתערבות האדם, חלה המלחה באַקְווֹת (אקוויפרים = שכבות גיאולוגיות נושאות-מים) שלהם: בנילוס – כתוצאה מהקמת סכר אסוּאן שמונע את גאוּתו השנתית וכך משבש את המערכת הטבעית של שטיפת פֶּשֶׁט ההצפה; בנחל בשור – שאיבה מוגברת של מי-תהום על ידי הנקזים שנבנו לאורכו בהנחה שגויה כי המים יוחזרו על-ידי הזרימות השטפוניות השנתיות.
– שניהם מזוהמים מביוב בלתי-מטופל, אבל לנילוס קיים יתרון הגודש והביוב נבלע בו ונמהל; נחל בשור החל לסבול עוד מראשית שנות ה-80 משפכי מפעל “מכתשים” בבאר שבע (וכיום, אך התאושש משפכי רמת חובב וכבר מתפלש בביוב של חברון ושל הכפרים ה”בלתי-מוכרים” בסביבת נבטים).
עד כאן ההשוואות. לא הצלחתי לשכנע את ידידי ומורי הגיאוגרף בטיעונַי (“חלק מהשוואותיך הן פשטניות למדי; ההבדלים הגדולים הם כה בולטים עד שהם מכסים כל השוואה”). כמעריץ מושבע של הנילוס כתופעה – לא התווכחתי עימו, אך בתור פטריוט של חבל הבשור לא ויתרתי והרי טיעוני לפניכם.
דן גזית
לעיון נוסף: Mallakh, K. E. & Bianchi, R. 1980. Treasures of the Nile. New York.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-121”