הרומן שלי עם ארץ הנילוס (ואיך בכלל “נדלקתי” על מצרים)

הרומן שלי עם ארץ הנילוס (ואיך בכלל “נדלקתי” על מצרים)

     בשנות ה-70 של המאה הקודמת, יוסי אמיתי רעי, שכיהן אז כמזכיר הקיבוץ, הצליח סוף-סוף לשכנע אותי שהגיע הזמן לשפר את כישורי הארכיאולוגיה שלי ולהתקדם (מהמילה “אקדמיה”…). ביליתי שנים אחדות – בהפסקות –  בחוג לארכיאולוגיה ולפרהיסטוריה שבאוניברסיטת תל אביב, כולל עבודות שונות (בשכר!)  שבצעתי במכון לארכיאולוגיה; את הפְּטוֹרים הרבים שקבלתי משעורי-מבוא שונים (עקב ניסיוני וידיעותי שצברתי במהלך השנים) – ניצלתי בהשתתפות בקורסים ובסמינריונים שיועדו לתואר השני; וכך הגעתי לשני חוגים שְשָּׁבו אותי כליל: החוג לפרהיסטוריה ופרוטוהיסטוריה של מצרים והחוג לרעמססית למתחילים (=השפה והכתב של מצרים בתקופת הברונזה המאוחרת). בחוג השני אמנם עסקנו רק בכתיבה ההירוגליפית המצויירת ולא עברנו לכתבים הרהוטים (ההיראטי והדמוטי), אך הגענו בו לחיבור משפטים שלמים בעלי משמעות! ואל יהא הדבר קל בעיניכם: אמנם במבנה המערכת ההירוגליפית כבר נעוצה שיטת הכתיבה האלפביתית שהתפתחה ממנה על-ידי הכנענים באלף השני לפני הספירה, אך במצרים הפרעונית היא סובכה בכוונה כדי להשאירה בידי המעמד העליון: פרחי הכהונה שיננו אותה בבתי-ספר מיוחדים במשך חמש שנים תמימות, והרי כבר למדנו בעבר כי ידע הוא כוח!

     באחד מימי שנת 1978, כאשר עליתי בבאר שבע לאוטובוס הנוסע לגבולות, התיישבתי במקרה ליד המוסיקולוג ד”ר דוד הלפרין ז”ל מאורים. שוחחנו ובאקראי סיפרתי לו על מערכת יחסי עם מצרים העתיקה. בעקבות השיחה הזאת באה הזמנתו של דוד לרדת מהאוטובוס באורים ולהתלוות אליו, ויצאתי מביתו עם כרך ענק וכבד לעֵלָּא של אחד מגְדולי האגיפטולוגים הבריטים אלן גרדינר, בשם “דקדוק מצרי, מבוא ללימודי הירוגליפים” (אוקספורד, 1927)… זהו אוצר שלא יסולא בפז שעד היום נמצא בשימושי, בעיקר בזכות המילונים המיוחדים שבסופו.

Fair Use , tooveys.com Source: www.tooveys.com , Fair use

     כזכור, בדיוק באותה השנה נחתם חוזה השלום עם מצרים והמשלחת של אוניברסיטת תל אביב (שאליה הסתפחתי) היתה הראשונה שחצתה את מסוף הגבול בסיני (וראו באתר שלי “אבני גזית” את הפוסט “השתגעת? מה אתה משווה בכלל?…”). בעשרת הימים של הביקור האינטנסיבי הזה הייתי שרוי בריגוש עצום – כל מה שלמדתי בשעורים וקראתי בספריית המכון עליו – ניצב לנגד עיני.

     הסיור הזה היה למעשה הראשון מתוך סדרה של סיורים שערכתי במצרים – שני סיורים סמוכים זה לזה של הקיבוץ בהדרכתי המקצועית (*)  ובעזרתו האירגונית של עוזי ליבנה (שבהם הייתי נאלץ להוכיח את כישרונותי, קבל עם ועֵדה, בתחרויות קריאת הירוגליפים נגד המדריכים המצריים…), ארבעה ביקורי-עבודה (שכללו הרצאות שלי במרכז האקדמי הישראלי בקהיר – אשר בהנהלת יוסי אמיתי הנזכר לעיל – לסטודנטים מצריים שלמדו עברית, וגם כללו שימוש בספריית המרכז העשירה), שני ביקורים משפחתיים במצרים (“לציון בר-המצווה לבן רותם בכותל – שבמקרה ניצב באלכסון, קרי – הפירמידה”…) ונסיעה פרטית כנלווה למשלחת כלכלית של גבולות. רוב הגיחות למצרים בוצעו בטיסות הלוך ושוב – בסך הכל כשעה לכל כיוון – אך חלקן היו באוטובוס דרך כל צפון סיני – חוויה עצומה בפני עצמה, כולל חציית תעלת סואץ במעבורת.

Gazit | אבני גזית הרצאה במרכז האקדמי בקהיר – מצריים בשנת 2000

     כל ביקור במרכז האקדמי בקהיר כלל גם זכות לסיור מודרך, בן יום אחד (כעין תמורה להרצאתי), במרחבי המטרופולין של קהיר. למזלי הרב זכיתי באחד מביקורַי בהדרכתה של רֵיחַאבּ הנפלאה, עלמה צעירה ופיקחית, שלהפתעתי ידעה עברית על בוריה והנהיגה אותי בעדינות – אך בביטחון מופגן – אל שכיות החמדה של עיר הבירה הענקית, בת עשרת מיליון התושבים (או יותר). כאשר היתה חשה בבעתה שאחזה בי כל אימת שהיינו חייבים לחצות כביש – (ובקהיר, מוסדות כמו רמזורים ומעברי-חצייה הם בגדר המלצה בלבד) – לא היססה לאחוז במרפקי ולהוביל אותי בבטחה דרך מה שנראה לי כגהינום של נהגים מטורפים, המזגזגים בפראות תוך לחיצה במקביל ובכל הכוח על דוושת הגז ועל ידית הצופר… שאלתי פעם את איברהים, נהג במרכז האקדמי שהסיעני רבות, איך בכלל אפשר לשרוד בקקופוניה שכזאת; הוא הביט עלי ברחמים והפטיר: תגיד, ראית פה בכלל פעם תאונה? – והוא צדק!… ואז שאלתי את איברהים למה נוהגים בלילה ללא אורות ורק כשמבחינים ממול במכונית – מדליקים לרגע. על זה הוא ענה במלה אחת: חיסכון… כנראה היה קיים בכבישים המצריים שילוב מיוחד בין מלחמה נואשת להישרדות לבין כיבוד בין-אישי בסיסי. במחשבה שניה – נראה לי, שכללית זה היה אז המוטו של החיים בכל מצרים. אגב אותו איברהים – בעת נסיעותינו המשותפות היה דואג תמיד לשפר את הערבית ה”ישראלית” המגומגמת שלי וללמד אותי מלים ומושגים בערבית המדוברת במצרים.

This file comes from Wellcome Images, a website operated by Wellcome Trust, a global charitable foundation based in the United Kingdom | CC BY 4.0 Boat on the river Nile looking towards the pyramids at Saqqâ
CC BY 4.0

     תופעת היסוד שעליו נשענה הציוויליזציה של מצרים מראשיתה, היא כמובן נהר הנילוס. מלבד הגאות השנתית שהירוותה את הגידולים ודישנה את הקרקע  (ושפסקה עם הקמת הסכר הגדול – וזהו עניין מיוחד שעוד יסופר בו), תכונתו הבסיסית של הנהר היא התאמתו האידאלית לתחבורה: צפונה – מפליגים פשוט עם הזרם; דרומה – מרימים מפרש אל מול הרוח הצפונית הקבועה! אחת הנקודות המצחיקות בנילוס הוא האי יֵב, הוא אלפנטינה, בסמוך לסכר; שמו, “אי הפילים”, בא מצורתו המפתיעה: כאילו עדר אדיר של פילי-אבן ענקיים הקיפו אותו ובבת-אחת התקבצו, מצח–אל-מצח ואחוריהם אל-על! חובה לראות כדי להשתכנע…

     בעקבות הנהר, מצרים מצטיירת כשרוך ארוך בן כ-1100 קילומטרים שבצפונו משולש הדלתא. עד היום, בתצפית על האוכלוסיה הכפרית, ניתן להבחין יפה בין הטיפוס הדלתאי – ממוצע הקומה, רחב-גֵו, בהיר וראשו מעוגל לבין הטיפוס הכעין-נוּבִּי במעלה הנהר – גבה-קומה, דק-גזרה וכהה. מדובר, כמובן, רק בגברים: הנשים יותר עטופות וקשה להבחין…

     אי-אפשר, במסגרת תיאור הרומן שלי עם ארץ הנילוס, שלא להזכיר את הפעמיים שנאסרתי שם על-ידי משטרת התיירות המצרית, כאשר נתפסתי מדריך את טיול הקיבוץ ללא ליווי המדריך המקומי(כדרישת החוק) – שפשוט שחררתי אותו למנוחה… הפעם הראשונה אירעה במקדש העתיק אשר באַבִּידוס (בערך במחצית הדרך בין קהיר לאסואן), שאז עוזי ליבנה השתמש ב”דלי הגריז”, הוא נרתיק המזומנים ל”שימון” צירי הדלתות כדי שתיפתחנה לרווחה; ואכן, “שוחררתי” עבור 10 לי”מ (לירה מצרית, ששוויה היה כדולר). הפעם השנייה שנאסרתי היתה כאשר הדרכתי את הקיבוץ במוזיאון העתיקות הקהירי (הישן והצפוף), כמובן ללא מדריך מקומי. “הוסגרתי” למנהל המוזיאון ואז הסברתי לו מה זה קיבוץ (שלא שמע עליו מעולם) – שזה כמו משפחה מורחבת אחת גדולה, ואני הוא ראש המשפחה שלוקח אותה לביקור במוזיאון… ואכן, הוא התרצה, לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום…

     כאשר נגמרה הקדנציה של יוסי בניהול המרכז האקדמי והוא חזר ארצה, ביקרו אותו מידי-פעם מכרים ואנשי-אקדמיה ממצרים; עם אחדים מהם נפגשתי גם אני ושוחחנו על המצב שם. מה אומר ומה אדבר – כנראה מצרים של שנות השמונים לא תשוב; כמאמר אבותינו: טֶמְפּוֹרָה מוּטָנְטוּר (הָעִתִּים מִשְׁתַַּנּוֹת).

                                                                    דן גזית, 7.1.21

(*) כל הידע העצום שרכשתי לפני שהעזתי לקחת על עצמי את ההדרכה של הקיבוץ בסיורים במצרים, עודד אותי לארגן שבוע רצוף  הרצאות-מבוא ערב-ערב בחדר האוכל. הודעתי לכל הנרשמים לנסיעה: “אני לא מתכוון לעמוד ולהרצות לכם בתוך איזה קבר פרעוני מאה אמות מתחת לפני הקרקע, כשכמעט ואין חמצן לנשימה. אני רק אצביע על המוצג ואגיד: על זה דיברתי ביום רביעי בערב” – וזה כמעט פעל… הכנתי וחילקתי מראש למטיילים דפי-עזר שונים עם טבלאות ורשימות בסיסיות של פרעונים, תאריכים, אתרים וכו’; הוספתי גם דף עם מספרים בערבית, למי שירצה להתמקח על מחיר…

פורסם ב: דן

תגובה אחת

  1. אורה גזית - חלומות שמורים הגב

    נהדר!!
    איזה זכרונות יפים ובאמת כנראה מה שהיה לא יחזור.
    לא סתם מכונה הגיל, שבו הייתי בעת הטיול המשפחתי, “טיפש-עשרה”… בסופו של דבר חג-החסה ניצח את הטיול המשפחתי ואני מצטערת עד היום שלא נסעתי איתכם.

השארת תגובה