“היום הייתם לעם” (מתוך ההגדה הקיבוצית)

(האם חבל הבשור הינו ערש האומה? – מחשבות בעקבות פרסום סקר חולות חלוצה: מפת צאלים 129, סקר ישראל).

הפרקים האחרונים של ספר בראשית והמשכם בספר שמות מתארים תהליך מובנה ומודרג של הפיכת משפחה מורחבת אחת לעם, תהליך שהוקצו לו 430 שנה (ועוד 40 שנה במדבר) וקשור ישירות לטריטוריה של מצרים.

דא עקא, שקיימת בעיית תיעוד חיצוני חריפה בנושא: האדמיניסטרציה המצרית העתיקה ידועה בנוהגי התיעוד הכפייתי שלה – היא רשמה כל דבר הנוגע לממלכה, מחוט ועד שרוך נעל. אך, עד כה לא נמצא זכר בתיעוד מפורט לעילא זה למציאוּת עבדים עבריים מכנען, למשא ומתן ישיר בינם לבין פרעה (ובכלל, בכל הפרשה מוזכר רק התואר “פרעה” שפירושו “הבית הגדול” – קרי “הארמון” ולא בשמו, שלא כמקובל באירועים היסטוריים במקרא הקשורים למצרים כמו שישק ונְכוֹ וכן מלכים הקשורים לעמים מצפון, כגון ארם, אשור ובבל), למקום בשם גושן, לנסיך משה, למכות מצרים, ליציאת-מצרים מאורגנת של עבדים ולמלך שטובע עם צבאו בים; ככלל, כל הפרקים הללו טובלים בניחוח של אירועים על-טבעיים ובמעשי נסים.

גם אצלנו קיים חלל תיעודי כזה: ספר דברי הימים, היודע לנקוב בשמו של כל צאצא של כל סעיף נידח של כל משפחה שולית כמעט בכל הגֶנֶאָלוגיה של הלבנט הקדום ותולדות ישראל – נמנע מלהזכיר את כל סיפורי יוסף ומשה נסיך מצרים, עבדות מצרים ומכותיה והנסים על הים ובמדבר ואפילו מתעלם ממתן התורה בהר סיני (*). גם המחקר הארכיאולוגי הרים ידיים, לאחר דורות של ניסיונות-שווא בזיהוי תחנות הנדודים של בני ישראל במדבר סיני המצוינות במקרא  ובמעקב אחר תוואי המסלולים שלהם (במדבר ל”ג); הפרט היחיד מכל סאגת 40 השנה במדבר שזוהה אל-נכון הוא קיומו של הנביא המואבי העיוור בלעם בן בעור שקטעים מחזיונותיו נמצאו כתובים בדיו על קיר מסוייד באתר דיר עלא שבעמק הירדן המזרחי, אך המבנה תוארך למאה התשיעית לפנה”ס…

לעומת חלל תיעודי כולל ומוחלט זה, השתרבב לתנ”ך מסמך קצר ומרתק (מלכים א’, יא, 25-17) המספר בתשעה פסוקים את סיפורו של יוסף (אדד-הדד שהוא האל הארמי, אל הסערה = יוסף: יו – קיצור שם האל + סף-סופה, סערה), שהותו במצרים ויציאתו! האם זהו דיווח היסטורי-ארכיוני אותנטי? האם זהו קטע מפרוֹדיה על סיפורי המקרא (כמו גם פרק יח בספר שופטים, שהוא פרודיה על יציאת מצרים, מתן תורה וכיבוש כנען)? האם זהו אחד ממקורות המיתולוגיה על ראשיתם של העברים במצרים הפרעונית?

הדמיון שבין שני הסיפורים – הסאגה המפורטת והמסמך הקצרצר – הטריד גדולים וחכמים והם הבינו שאולי  בתקציר נרמז כביכול המקור למיתוס  שאותו מציינים בליל הסדר. בעיקרו של דבר, אל נשכחה שלדברי המקרא עצמו בטקסט המשתמע כעדות ארכיונית – לא חגגו העברים את סדר הפסח בין ימי שמואל הנביא ובין ימי המלך יאשיהו, כ-500 שנה (דברי הימים ב’, לה)! זוהי תקופה בהחלט מספקת לעיצוב זיכרון קולקטיבי אלטרנטיבי והדברים ידועים, אך אנוכי מבקש להעלות כאן נקודה אחרת לגמרי: מאיזו מצרים עלו אבותינו העברים?

על צפון הנגב כטריטוריה מצרית מוכרזת לאורך רוב שנות ההיסטוריה אין עוררין וכן ידועה ההצעה לזהות את נחל בשור עם נחל מצרים המקראי: אם כך, לא פלא הוא שאבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב – נעים בקלות מרוּבּה בין כנען ומצרים (ולא שמענו מהם על מצוקת ההליכה שבועיים-שלושה במדבר סיני הצחיח). עתה ברור גם שאברהם אבינו לא היה כה אכזר כאשר גרש מבאר שבע את הגר המצריה “בחזרה לאמא”: הרי מצרים היתה מצוייה ממש מעבר לפינה.

ומעִנְיין לעניין באותו עניין: “ויהי רעב בארץ” – מצב לא נדיר הנזכר פעמים אחדות בספר בראשית; הפתרון שננקט – לרדת למצרים “לשבור שבר”. האם זהו רמז למערכת האקלים הנפרדת של צפון הנגב הערבתי מכנען הים-תיכונית, שֶׁסובלת משנים שחונות מול שנות-ברכה בנגב ולהיפך – תופעה תדירה כיום? (ועדיין זכורים היטב חורפי תשע”ה ותשע”ו שבהם כמות המשקעים בצפון הנגב היתה כמעט כפולה מהממוצע בעוד שבצפון ובמרכז הארץ התלוננו על עצירת גשמים!). אם קרה כך גם בעבר – רעבי כנען, וביניהם אבותינו, לא נזקקו להתנהל עד עמק הנילוס כדי לשבור שבר: הם יכלו להסתפק בירידה למצרים שעל הבשור ואכן כך עשו (בראשית כו א’).

באותה טריטוריה מצרית, על גבול כנען, היו משובצים גם רוב מרכזי האוכלוסין ואתרי הפולחן אשר העברים התייחסו אליהם בעברם ושלקחו חלק כזה או אחר בתולדות גיבוש האומה: באר שֶׁבַע ובאר שַׁבָע (הישוב האזרחי ליד נחל באר שבע והאקרופוליס ליד נחל חברון), גרר, ערד, טלם=טלאים, באר לחי-רואי (של ישמעאל ושל יצחק), קדש (ברנע, “עין משפט”), שוּר (תל שרוחן?), הור ההר, עיר עמלק (תל מוגרבי=מור?), מעון (הדרומית) וחווילה (תל אל עַג’וּל?). זהו גם האזור המתאים להולדת עם – כברת-ארץ צנועה אך מרובת מטות, שבטים ובתי-אב נוודים ונוודים למחצה, עיקרם בעלי קשר-דם לשבט שמעון העברי, ובין חלקם נולדה והתגבשה האמונה באל המדברי יהוה (**): בני מדיין, שמע, ירחמאל=ירוחם, כלב, קנז, שעיר=אדום, ישמעאל, קידר, קין, עמלק, מעונים, ערבים, גשורים, כושים, גרזים, חורים ואולי עווים ולבטח עוד שנשכחו כי לא היה מי שיכתוב עליהם (ורמז לקשרים אלה ניתן במקרא גם בתיאור גבולותיו של שבט שמעון, החסרים במערב ובדרום – כלומר לעבר צפון הנגב). בעבודתי בסקר ישראל על מפת צאלים (129) במשך כ-25 שנים, התברר שבמרחבי חולות חלוצה, דרומית לקיבוץ צאלים ולבסיס צאלים, מצויים לא-מעט מקבצים של מכלולי-חנייה נרחבים מתקופות שונות היכולים בהחלט להדגים שהות זמנית של גופים גדולים כגון שבטים כאלה(***). כאן צריך לציין כי העברים שמרו, לפי העדות המוצקה של המקרא, על המבנה השבטי הקדום שלהם דורות רבים גם לאחר התנחלותם בכנען, כאשר נאמנותו של הפרט נתונה בראש ובראשונה לשבטו – ממש כמו בתקופת היותם נוודים למחצה.

לעזרתנו ולמזלנו קיים תהליך היסטורי מתועד ליצירת אומה בכבשן זה –  והוא הולדת  העם הנַבָּאטי, שנבט בשלהי תקופת הבית הראשון מתוך בני ערב, מעון וכוש שתועדו במקרא כמטות נודדים בשוליים הדרומיים של כנען (ועל קשר הדם בינם ובין העברים אנו לומדים, בין השאר, מהנוהג המשותף לשני העמים במילת הילודים ובאי-אכילת חזיר וגם מהשם הפרטי הנבאטי אִישׁוֹ, המופיע בכתובת ההקדשה ברצפת בית הכנסת הקדום בחורבת מעון כאחד התורמים לבניית רצפת הפסיפס). לדברי ההיסטוריונים הרומיים שעקבו בפליאה אחר התהליך הזה של יצירת עם, אחת מהתכונות המיוחדות של הנבאטים היתה מודעוּת עצומה ללאומיותם המיוחדת (עובדה המודגשת ברבות מכתובות הסלע של הנבאטים, המציינים בגאווה את שמם – “נַבָּטוּ”). הזָרָז ההיסטורי להתגבשות הנבאטים היה החלל הגיאופוליטי שנוצר בין סוף השלטון הפרסי ב”עבר נהרא” (ארץ ישראל) לבין כיבושו של הלבנט בידי צבא מוקדון ההלניסטי. הזרז ההיסטורי להתגבשות העברים (וכן גם האדומים, המואבים והעמונים) ופריצתם כמעט יחדיו צפונה היתה הפער הגיאופוליטי שנוצר בין נסיגת שלטון מצרים מדרום כנען בסוף ימי השושלת ה-20 ועד “חדירת המלקחיים” של חלק מעממי “גויי הים” ממערב והממלכות הארמיות מהצפון.

רמז ברור לקשר שבין האומה העברית המתגבשת בצפון הנגב לבין נוודי האזור היא הברית שבין משה, “אבי האומה”,  לבין נשותיו: הראשונה מדיינית והשנייה כושית: הכושים נמנים, על-פי המסורת המקראית, על שבטי צפון הנגב (“ליד פלשתים”, דברי הימים ב’, כ”א).זאת אולי הסיבה לחוק  לתגב”א (“לא תבשל גדי בחלב אימו”), שהוא מאכל טיפוסי של נוודים, כדי להתריע: חבר’ה, אנחנו כבר עם חדש, לא סתם עוד שבט בדווי. בבניית הנרטיב החדש של האומה העברית, הולכת וחוזרת הסיסמה “בך בחר ה’ אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה” (דברים ז’ ועוד); מי הם “כל העמים” שמהם העברים חייבים להתבדל ולהפוך לעם הנבחר, אם לא כל נוודי צפון הנגב שאיתם היו בקשרי משפחה היסטוריים מאז ומקדם כמתואר בספר עזרא ט’ ? מיתוס אבות האומה כולל רמזים גיאוגרפיים לא מעטים על אתרי מגוריהם וניתן בהחלט להסיק, למשל, כי “מדבר באר שבע” או בקיצור “המדבר” מצוי מערבית לבאר שבע (בראשית כ”א 14, ט”ז 7) – בדרכה של הגר המגורשת לביתה במצרים; אולי זהו המדבר אליו מתגעגעים כל נביאי ישראל (למשל ירמיהו ב’ ועוד) כמקורו המיתולוגי הצלול, הטהור והראשוני של העברים – מרחבי המרעה של חבל הבשור.

ניתן אפילו לשער מתי החלה החריגה של העברים המגובשים לעם מצפון הנגב לעבר כנען, אם בתהליך הדרגתי של התיישבות ואם בסערת כיבוש צבאי: האירוע הזה היה יכול לקרות רק לאחר פינוי כנען כולה משרידי השלטון המצרי – הווה אומר, לא לפני שנת 1100 לפנה”ס בקירוב: קשה להניח שהתנגשות בין כוח עברי השועט מדרום לבין שליטה אימפריאלית מצרית – אם אכן חלה אז – לא היתה מוזכרת במקרא וברישומים הממלכתיים המצריים. לאור הנחה זאת, יש לשקול את האפשרות כי עצם נסיגת השליטה המצרית מכנען אל עבר הדלתא של הנילוס בתקופה הנזכרת, יצרה את המומנטום לגיבוש העם העברי ולפריצתו צפונה, ישירות או לאורך “דרך המלך” מזרחית לבקע הירדן.

האם ייתכן כי מסורת עבדוּת-מצרים הגיעה לתודעת העם כהד לימים רחוקים, לפני אמצע האלף השני לפני הספירה, בהם המצרים העסיקו עובדים מכנען במכרות התורכיז שבסַרַבִּיט אל-חַאדֶם? אותם בני כנען המוכשרים המציאו שם את הכתב האלפביתי הראשון בעולם ובחזרתם הפיצו אותו במולדתם ובין כל עממי דרום הלבנט. יש להניח שאם העברים אכן שהו מאות שנים בדלתא של הנילוס (כפי שדוחק בנו המקרא להפְנים), שהייתה מוקד-תרבות תוסס של מצרים הקדומה – היו העברים, בעת התגבשותם לעם, מסגלים לשימושם את אחד הכתבים הקורסיביים שהשתלשלו מהכתב ההירוגליפי, קרי הכתב ההיראטי או הדמוטי (ואולי אף לחקוק את לוחות הברית באחד מהם…). זה לא קרה, כמובן: העברים אימצו את אותו הכתב הפרוטו-כנעני, כפי שעשו גם-כן שכניהם בדרום כנען ובשוליה בתהליכי התגבשותם לעמים, כנראה באותו העידן (ארם, עמון, מואב, אדום ויש אומרים שייתכן וגם הפלישתים יותר מאוחר).

והיכן, בכל הסיפור הזה, משתבץ הר סיני (או הר חורב או הר פארן), אבן-דרך מסורתית בהנחלת האתוס לעם החדש הנולד? שאלה זאת נשאלת מאז ראשיתו של מחקר המקרא ועדיין אין, כמובן, תשובה מוסכמת. מצד אחד, ברוב תיאורי תהליך התפתחותו של העם מבית העבדים ועד ההתנחלות בכנען – המפוזרים לכל אורך המקרא, בעיקר כציטוטים של דברי הנביאים – כלל לא מוזכר מעמד הר סיני; מהצד השני, בימי כתיבת מכלול עלילות אליהו הנביא עדיין זיהו את ההר (מלכים א’, יט: 4) במרחק יום הליכה אחד דרומה מבאר שבע (ונראה שהמִסְפָּר “40 יום ו-40 לילה” הוּשאל לכאן כדי להשווֹת את אליהו למשה) קרי – נניח הר קרן, הנשקף מכל פינה בחבל הבשור התחתי, או נניח הר ירוחם (שבראשו נחשף אתר פולחני גדול מתקופת הברונזה הביניימית).

יש לציין כי מועמד אחר להר קדוש באזור הוא הר כרכום, ויש עליו “קבלות” בדמות שפע של ציורי-סלע ואבנים “מטופלות”. בשנים האחרונות ההר הומה ממבקרים וקשה כבר להעריך מה נמצא על ההר במקור ומה הוסיפו לו הליצנים שבחבורות המטפסות עליו (אגב, גם בהר קרן מצויים ציורי-סלע, שטרם נחקרו וטרם הושחתו). ובכלל, ככל שמדרימים מצפון הנגב אלי חצי האי סיני, הולכים וגדלים החללים בין קרעי המסורות העתיקות שהגיעו אלינו, המתבטאים גם בשמות חבלי הארץ: ייתכן והכינויים “צין” ו”סיני” במקורם הם משורש זהה, שהתפצל ל”צין” שפרושו קוץ ו”סיני” שפרושו שן-סלע (כמו “סנה” שבטעות התפרש כשיח). כל ארבעת הכינויים (צין, סיני, חורב=יובש ופארן=קצה, מ”פארה” שהוא ענף קיצוני) מצביעים על ארץ תלאובות אגדית שאיש לא מזהה. תנא דמסייע לכך הוא השם “גושן”  – כינוי לחבל הארץ בו התגוררו העברים בעת שהותם בארץ מצרים: “גושן” במצרית-רעמססית פירושו “לא נעים”, לא רצוי” וכיוצא בזה. איזה עם נורמאלי מכנה כך מחוז שלו?…

ומתי הועבר הזיכרון ההיסטורי ממצרים שבדרום כנען למצרים שבעמק הנילוס? יש להניח שהתהליך אירע באחד משני המצבים: א. שליטת מצרים נסוגה והתכווצה מצפון סיני לעבר הדלתא לתקופה ארוכה – סיטואציה פוליטית שחלה מידי פעם בתקופת הבית הראשון; ב. האימפריה המצרית התפשטה ושלטה על רוב כנען – מצב ידוע בתקופת הברונזה המאוחרת ובימי מצרים ההלניסטית; כלומר – בשני מצבי-קיצון פוליטיים שבהם חבל הבשור אינו “שלוחה” מצרית גרידא; יורשה לי אף להניח כי לפי רמזים אחדים (ביניהם ב”ספר היובלים”) שהנרטיב המקראי השליט הממקם את ראשית ישראל במצרים של עמק הנילוס נבנה בעת המחלוקת האמוּנית הקשה בין הפרושים לצדוקים במאות השלישית-שנייה לפנה”ס, בניגוד למיתוס בעל השורשים ההיסטוריים המשתמע מהמקרא.

על-כל-פנים, התוצאה היתה: “היום הייתם לעם בחבל הבשור”.

דן גזית.

• ויקטור הונורֶה גרן, ארכיאולוג ומזרחן צרפתי, מומחה לארץ ישראל, סייר בחבל הבשור בשנת 1863 וכינה אותו “מדבר אבות העברים”!!! האם הוא התכוון לכוונת הרשימה הזאת? האם הוא ידע או שמע משהו שנעלם מאיתנו?
• מומלצים לעיון: אחיטוב, ש’ (עורך). תשנ”ח. מחקרים בארכיאולוגיה של נוודים בנגב ובסיני. אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע. נאמן, נ’. תשמ”ב. שיחור מצרים ושור אשר על-פני מצרים. בתוך: (עורך – אופנהיימר, ב’) עיונים במקרא ב’. אוניברסיטת תל אביב והוצאת הקיבוץ המאוחד: 221-205. נוה, י’. תשמ”ט. ראשית תולדותיו של האלפבית. האוניברסיטה העברית. ירושלים. יומון “הארץ“, 15.11.1999, 12.4.2012, 22.4.2016.

(*) ההיגיון הבריא מורה לנו להתייחס גם לחלקו הראשון של ספר שמות המקראי (כמו לפרקים א-ד בספר בראשית) כשם שאנו מתייחסים לכל עלילות האלים והגיבורים באולימפוסים היווני, השוּמֵרי, הבבלי, המצרי, ההודי, הפיני, הסקנדינבי, הרומי וכיוצא באלה על החלק שהם לוקחים בבניית התודעה הלאומית של כל עם ועם. מכל מקום, בכל המיתוסים הקדומים ברחבי העולם ניתן לאתר את אלמנט הילד הדחוי שגדל מחוץ למשפחתו הגרעינית ושבבגרותו עולה לגדוּלה (יוסף, משה) וכן רמז למיתוס אדיפוס (משה הורג את “אביו” = מטביע אותו בים-סוף).

(**) וראו: מזר, בנימין. תשמ”ה. ה’ מסיני בא. בתוך: מרדכי כוגן (עורך) – באר שבע ב’. אוניברסיטת בן גוריון בנגב: 114-111.

(***) ראו באתר סקר ישראל של רשות העתיקות.

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון 136”