הקדמה

מטרת המאמר היא לזרוע אור על פן ייחודי בתולדות חידוש יישוב הקבע בצפון הנגב בשלהי התקופה העות’מאנית, והוא – הקמת מערך של מבני-ציבור מרשימים, כחלק מבנייה מתוכננת של כפרים. היה זה במסגרת מהלך מחושב של קיבוע נוודים ונוודים-למחצה ביישובי-קבע שהחל כבר במחצית המאה הי”ט והגיע לשיאו סמוך למיפנה המאה. מארג יישובי זה היווה זָרָז, בשיאו של התהליך, להקמת מחוז מִנהלי חדש ולייסוד עיר המחוז בִּיר-אֶ-סַּבְּע (באר שבע).

ההיגד ההיסטורי המשתמע מהדברים הללו, לכאורה לוקה בחסר: המחקר העוסק בתקופה ובאיזור הנידונים טרם איתר תיעוד ראוי שעל פיו ניתן לשחזר תהליכים, לא כל שכן אירועים ופעילויות מקומיות; אפילו להקמת עיר המחוז ביר-א-סבע אין תיעוד ראשוני. חלק נכבד מידיעותינו בנושא הנזכר מתבסס אך ורק על כתבי עארף אל-עארף (ששימש כקצין-מחוז בבאר שבע בשנים 1928-1939 וקצין-מחוז עזה בשנים 1930-1942).

אי-לכך, צץ הצורך לגייס דיסציפלינה נוספת (מלבד ההיסטוריה) לניתוח המהלכים והאירועים הללו. דיסציפלינה זאת מתבססת על תופעות בשטח ועל שרידי התרבות החומרית – והיא הארכיאולוגיה.

להלן יוגש ניתוח היסטורי במתודולוגיה ארכיאולוגית, על מעלותיה וחסרונותיה, בנסיון שחזור תהליכים על סמך שילוב של תיעוד מישני ועקיף עם ממצאים בשטח.

מבוא ורקע גיאוגראפי-היסטורי

במחצית השנייה של המאה הי”ט נפל דבר בצפון הנגב: האימפריה העות’מאנית החלה לגלות עניין בחבל-ארץ נידח [2] בארץ-ישראל, על סף המדבר, מעבר לגבולותיה האדמיניסטרטיביים (בן-אריה תשל”ז: 181). בתקופה זו היה צפון הנגב ריק מיישובי-קבע דרומית לקו עזה-חברון, אך הוא לא היה ישימון כלל וכלל: חנו בו רבבות[3] בדואים, נוודים ונוודים למחצה, שכלכלתם התבססה בעיקר על שדות המרעה הדשן של האיזור (אלסטר ואחרים: 1\12).

צפון הנגב, ובעיקר חבל הבשור התחתי, מתייחד בשילוב נדיר של אדמות נוחות לעיבוד, אקלים נוח עקב רמת הלחות הנמוכה באוויר וכמות משקעים מינימלית המתאימה לגידול דגנים, בעיקר שעורה (גזית תשמ”ו: 30-48; 152); שפע הטללים מאפשר גם גידול תבואות-קיץ ללא השקייה (ביניהם דורה=סורגום, שומשום, וגם אבטיחים ומיני ירקות – אשבל תשכ”ז: 27; גרן תשמ”ב: 180-203). לעומת זאת, סובל צפון הנגב משנות בצורת בתדירות גבוהה ומדלות מקורות-מים (אל-עארף תרצ”ו: 111, 147-151) ובכך הוגבלו מאד התקופות שבהן התפתחו יישובי-קבע באיזור לאותן הזדמנויות היסטוריות מעטות שבהן התערבות של שלטון מרכזי, מחוץ לאזור, הובילה לפיתוח מקורות-מים, הבטיחה בטחון ופתחה שווקים. בכך גם בולט ההבדל הרב בין צפון הנגב לשכנתו הגובלת בו ממערב – רצועת עזה, שבה מעולם לא פסק יישוב-הקבע עקב שפע מי-תהום זמינים, מעגני-דייג, “דרך המלך” (דרב א-סֻּלטאן) למצריים ואקלים “עצמאי” בגין ההשפעה הממתנת של הקירבה אל הים לגבי הערכים הקיצוניים (ברסלבסקי תש”י: 275-310; גת ובורסוק 1986: 7).

העניין שגילתה האימפריה גם בצפון הנגב נולד בעקבות סידרת הרפורמות השלטוניות (ה”תַנְט’ימָאת”=ה”הֶסְדֵּרִים”) שחלו במהלך אמצע המאה, ובהן שינויים בדרג המינהל המחוזי – הקמת מועצות מחוזיות, שלילת זכויות משייח’ים, עריכת מפקדי-אוכלוסין חדשים וסקרי-מקרקעין כדי לאתר אדמות העומדות לרשות הממשלה (טולידאנו תשמ”ה: 96; קושניר תשנ”ח: 66-67). במסגרת פעילות זאת, קיימות עדויות לנסיונות חוזרים ונשנים לייצב את סְפר האימפריה – אם על ידי הפעלת צבא ואם על ידי יישוב בכפייה של נוודים (ברסלבסקי תש”י: 121).

בשנת 1852 ביקר החוקר אדוארד רובינסון Robinson) ) בכפר הוּג’, המצוי בשולי צפון הנגב, מזרחית לעזה (איור 1), במרחק כשעתיים וחצי רכיבה, וכתב:

(Robinson 1856: 44-45 )
“
We heard much of the village of Huj, as having been recently founded by order of the government in the territory hitherto occupied by the Badawin (…) (The country) is filled with deserted sites and ruined villages; there being not one of them Inhabited. (…) The village of Huj was built up with wretched mud houses, and was now occupied by a motley collection of two or three hundred souls. (…) The whole of this vast level tract is the property of the government, and not of the inhabitants.
“

נראה שהיתה זאת דריסת-הרגל הרשמית הראשונה המתועדת של המימשל באיזור, במגמה ברורה ומתוכננת לייצבו על ידי הקמת יישובי-קבע על חורבות קדומות, תוך שימוש מחודש בשרידיהן ובמיתקני המים הקדומים שבהן; לפי תיאוריו של רובינסון, ייתכן שבהוג’ בוצעה לראשונה שיטת עירוב האוכלוסין – בדואים, פלאחים, מצריים ועוד – שאפיינה את המיבנה החברתי בכפרים הנוספים שנבנו בצפון הנגב בעשורים הבאים, לקראת סוף המאה (גזית תש”ס: 185).

בין השנים 1855-1863 הפעיל מושל ירושלים (הפאשא כאימיל ?) צבא, פעמים אחדות, כדי לסלק מחברון ומסביבתה “בעלי זרוע” מקומיים (אילן תשל”ט: 68-69).

בשנת 1864 נתקל החוקר הנרי בייקר טריסטראם (Tristram ) באיזור באר שבע במנוסה מבוהלת של בדואים דרומה; לדבריהם, עומד להתקיפם כוח תורכי מאורגן בן 800 חיילים שנשלח, כנראה, על ידי מושל ירושלים (טריסטרם תשמ”א: 282-284). אם הדיווח מדוייק, הרי זה התיעוד הראשון על אודות נסיון של חדירת כוח צבאי ניכר לצפון הנגב; אחריו בוצעו מידי-פעם נסיונות צבאיים נוספים – בעיקר על ידי הקָאימקָאם של עזה (אל-עארף תרצ”ז: 203;Bailey 1980: 79-80). לעניין זה יש לזכור, כי במהלך המאה הי”ט התרבו מאד הקרבות בין שבטי הבדואים לבין עצמם בצפון הנגב ובסיני, על רקע תפיסת טריטוריות ונקמות-דם (שקיר 1916: 570-577).

לאחר פתיחת תעלת סואץ (1869), הואצו תהליכי הקיבוע של הבדואים בנחלותיהם שבצפון הנגב:[4] בשנת 1870 נעשה נסיון לאלץ בדואים ממבואות עזה להתגורר בצריפים במקום באוהלים (Palmer 1871: 298). מכל מקום, עוד לפני מיפנה המאה כבר מתבססת בצפון הנגב מערכת מורכבת של אוכלוסיה מעורבת (נוודים, נוודים למחצה ופלאחים) ממקורות שונים, המתבססת על גידולי-יצוא (שעורה לייצור בירה וּויסקי, אבטיחי-פקועה וקיקיון לתעשיית תרופות וכן מוצרי-עדר, תוך השתלבות בשוק הבינלאומי) ואשר נפשותיה, רכושה וחלקות-אדמותיה מוגנות על פי חוק (בן-דוד 1987: 277-278, 285). החל משנת 1880 בקירוב החלו השלטונות ליישב חלקים מאוכלוסיה זאת בכפרים מתוכננים (גזית תש”ס) ובמפנה המאה הי”ט, המערכת היישובית בצפון הנגב כבר כוללת מארג של כעשרה כפרים מתוכננים ותפרוסת של כ-30 “מַקָאמים”[5] (קברי שייח’ ושייח’ה, וַּלִיּ, נבי ושני עצים קדושים) שלא היו קיימים דור קודם לכן; המערכת הזאת מתבטאת היטב במפתו של אלויס מוּסיל (Musil , שהתפרסמה בשנת 1907 והמתארת במקורב את מסלולי סיוריו בשנת 1901), בה מצויין חלק מהאלמנטים – כפרים מתוכננים, מצודה, מקאמים וכו’. מתוך כל המקאמים יוצגו להלן ארבעה, שתוכננו והוקמו על ידי השלטונות (ואולי שימשו כעמוד השדרה לכל השאר) יחד עם מסגד כפרי מפואר (דו-שימושי) ומכלול של מצודה, מְצַד ובאר. שקלול הנסיבות להקמתם מוביל לכך שכולם היו קיימים בשטח עוד לפני שנת 1901, תחילת בניית עיר המחוז החדשה באר שבע (Musil 1907: 66; קושניר תשנ”ח: 61).

מיבנים על-גבי קברי קדושים

אנו יכולים לזהות כיום במערבו של צפון הנגב ארבעה מיבנים על-גבי קברי קדושים, כמעט זהים בארכיטקטורה שלהם ובבנייתם המפוארת (שניים מהם עדיין עומדים על תילם ולעתים אף זוכים ל”זִיָארָה” – עלייה לרגל; וראו גם הנספח למאמר). להלן רשימת המבנים הללו, ממזרח למערב (נקודות הציון הן לפי “רשת ישראל”): א. שיח’ עֻמַרִי (עֹמַר) אִבְּן רֻבַּאבּ, על תל שׂרע=שָרִיעה, נ”צ 0889-1196, ממטה תִיָאהא. בסמוך לו קיימת נביעה בערוץ נחל גרר. ב. א-סַּ’אחִבּ אבּוּ הֻרֵירה, על תל הרור=אבו הרירה,[6] נ”צ 0880-1125; מצוי בגבול נחלות המטות ח’נָאגְ’רה ותיאהא (לקדוש מיוחד זה, שהוא מהקדושים הראשונים במסורת האִסלאם, היה ציון יוצא-דופן כבר בשנת 1863; גֵרֵן תשמ”ב: 202) גם כיוונו של הקבר בתוך המקאם – צפון-דרום – הוא יוצא-דופן. בסמוך לו קיימת נביעה בערוץ נחל גרר. ג. שייח’ א-נַּחְרוּר (סולימאן), כ-10 ק”מ דרומית לעזה, נ”צ 0875-0953; מצוי בנחלת מטה התַ’רָאבין. בסמוך לו באר. ד. שיח’ (נֶבִּי, וַּלִיּ) נוּרַאן, היום בתחומי קיבוץ מגן, נ”צ 0790-0952; מצוי בנחלת מטה התראבין. בסמוך לו באר – ביר אבוּ גֻ’רָיְדֶה (איורים 1-5). ליד ארבעת המקאמים ישנן קבורות איסלמיות; ליד שייח’ נוראן – לפי פירסומי “אגודת מַעִין אבו-סיתה” ברפיח (“גַ’מְעִיַת מעין אבו סִתה” 1994. חִ’רבת מעִין – היום חורבת מעון) היה בית-עלמין לילדים.

המיבנים א-ב-ד מצויים על קו דמיוני, החוצה את מערב צפון-הנגב לרוחבו, מצפון-מזרח לדרום-מערב וממוקמים על הנקודות הגבוהות ביותר בכל המרחב: ממיבנה א’ רואים את מיבנה ב’ (מרחק כ-10 ק”מ), ממיבנה ב’ רואים את מיבנה א’ ואת מיבנה ד’ (מרחק כ-20 ק”מ), וממיבנה ד’ רואים את מיבנה ב’ ואת מיבנה ג’ (מרחק כ-10 ק”מ). מכאן משתמע כי כל שטחו של האיזור נצפה מקבר קדוש אחד לפחות; מרובו של האיזור נשקפים שני מיבנים ומחלקו – מיבנה אחד: ניכרת כאן כוונה ברורה לְרָשת את המרחב כך שטווח ההליכה אל המקאם מכל נקודה ונקודה שֶבו יהיה מזערי (לוי תש”מ: 442).

הזהות הארכיטקטונית של ארבעת המקאמים מתבטאת במימדים, בפודיוּם (במת-בסיס מורחבת – איור 6), בפתחים (כניסות, חלונות, מִחרָאבּ בכותל הדרומי), כיפה כדורית מותאמת לבסיס ריבועי (איור 7), טיוח וסיוד (איור 8) ובנייה דו- פָּנית בציפוי אבני-גזית עם מילוי “דֶבֶּש” (תערובת של אבני-לקט וטיט-בוץ; אילן תשמ”ד: 74). מן הזהות הזאת ומאופי הבנייה המקצועית ניתן להסיק בסבירות רבה כי מיבנים אלה ניבנו בארגון ממלכתי ובמקביל, או אחד אחרי רעהו ברצף. אפשר אף לשער את זמן הקמתם על-ידי השוואת שתי מפות: מפת האיזור שנמדדה בשנת 1877 בידי צוות ה-PEF (Conder and Kitchener 1880) ובה נעדרים יישובים ומקאמים, ומפתו של גוטליב שוּמָכֶר משנת 1886 (Schumacher 1886:170-171) שבה כבר מצויין מיבנה ד’. זוהי בדיוק תקופת ראשית הקמתם של הכפרים המתוכננים (גזית תש”ס: 185) ואין ספק שאין זו מקריות גרידא.

הדעה הכללית במחקר גורסת כי בקֶרֶב הנוודים בלבַנט, תופעת ציון קברי קדושים במיבני מקאמים כאלה היתה זניחה ונדירה ביותר (Conder 1882-1888: 259-260; Musil 1928: 417; אשכנזי תש”ס: 13; ח’ליל אבו-רביעה בע”פ, 18.9.2000); לעומת זאת, אצל הנוודים-למחצה, כמו בדואיי הנגב, התופעה מקובלת כחלק מתפיסת האיסלאם (בר-צבי ואחרים תשנ”ח; חוג’יראת 1998: 27). בנוסף לכך, אצל נוודים-למחצה יש לקברי קדושים פונקציות חברתיות-כלכליות-אירגוניות חשובות במסגרת הפרט, המשפחה והשבט: הקברים מעידים על זיקה טריטוריאלית (בר-צבי ואחרים תשנ”ח:77) ועל זכותם של פרטים להשתמש במשאבי הסביבה (מרקס תש”מ: 423), מחזקים את המעורבות הקבוצתית (הבילנד תשנ”ט: 362), מסייעים בשירותי שיפוט וקבורה (אשכנזי תש”ס: 97) ומתווכים בין הפרט לבין האל (ביילי תשנ”ו: 77-78).

תכונה מעניינת וחשובה (המסייעת לניתוח התהליך המוצג במאמר זה) היא הדינמיקה של היווצרות קברים קדושים תוך פרק זמן קצר מאוד, לעיתים ממש יש מאין, כדי לענות על צרכים סוציו-אקונומיים ופוליטיים; “הולדת” קברים קדושים יכולה להיות ספונטנית (לוי תשמ”ח:

390; וינגרוד 1998: 625, 635; בילו 1998 א: 662-666), יכולה להיות יזומה על ידי פרטים, ראשי קהילות ומנהיגי-דת (ששון תשס”ב: 125; עתון יומי ידיעות אחרונות, 24.3.2009, מוסף 24 שעות: 2; “קול העיר” בני ברק, 18.7.2007: 24) ויכולה גם להיות מתוכננת וכפויה על ידי השלטונות במסגרת אירגון כוח פוליטי (בילו 1998 ב: 23): בתקופת השלטון המַמלוּכּי בארץ -ישראל, למשל, פיתחו בַּיבַּרס ויורשיו מערכת עניפה של “קברים קדושים” למטרות שלטוניות (טרגן תשס”א: 71). במאה הט”ו אירגנו השלטונות במצרים, בשיתוף המיסדרים הס’וּפיים, “חגיגות ימי-הולדת” לקדושים “חדשים” רבים למטרות חברתיות ופוליטיות (Winter 1998: 25-26 ).

יש להניח שכוונת השלטון בהקמת מערכת ארבעת[7] המקאמים המרכזיים שהוזכרו לעיל, היתה זהה לכוונת התקדימים ההיסטוריים שפעלו בעבר היטב – וגם במקרה שלפנינו: המקאמים האלה הפכו, תוך דור, עד ראשית המאה הכ’, לשִלדהּ של מערכת צפופה של מקאמים מגוּוָנים, כמו באיזורים הכפריים הים-תיכוניים (אשכנזי תש”ס: 15; Canaan 1927 ), ושימשה כדֶבֶק חברתי לאוכלוסיה בתהליכים מואצים של התיישבות-קבע (מאיר תשנ”ד: 81) בכפרים מתוכננים באיזור סְפר – בדיוק כמו שתכננה האימפריה.

מצודה ומסגד

הקמת מבנה-אבן מרשים על ידי המימשל, צופה על פני איזור נרחב שבו טכנולוגיָת הבנייה המקובלת היתה בקתות שפלות-קומה שקירותיהן – אבני-שדה מעורבות בבוץ, היא התרסה של השלטונות נגד המצב הקיים ואיתות ברור על כוונתם לפיתוח יישוב של קבע (קרסל ובן-דוד תשנ”ו: 43; Avci 2009: 978-981). שיטה זו ננקטה גם יותר מאוחר, כאשר הוחלט על בניית יישוב-קבע בבאר שבע: המיבנים הראשונים שהוקמו שם היו מיבני מימשל (אל-עארף תרצ”ז: 27), מיתמרים מעל סביבתם [8].

בשנת 1894 ייסד רוסתום פחה, שליחו הצבאי של ראוף פחה מושל ירושלים, “נקודת משטרה” (לפי הגדרתו של אל-עארף תרצ”ז: 162, והוא המקור היחיד לתאריך) באל-ג’היר, בשם “קַסְ’ר מליח”, על שם ואדי מֻוֵילִח הסמוך (איור 9: היום ממזרח לאופקים, נ”צ 0797-1155). מקור אחר (קרסל ובן-דוד תשנ”ו: 49) מביא עדות שאת המבנה הקים פקיד תורכי גבוה, בטרח’ קאיד אל-עאם, ושמו הרשמי היה “קַלְעַת פְטֵיס” (על שם החורבה הסמוכה); כינויו העממי היה “אל-קלעה אל-רַ’רְבּיה” (“המצודה המערבית”). במפות השונות מופיעים גם השמות El Girheir, קלעת פֻרֵיח אבו מֻסַדַּר, מצודת פטיש ומצודת אופקים. במרחק 1200 מטרים צפונית למצודה, באפיק נחל פטיש, נחצבה באר (באר אופקים – בּיר אל-בֻּרֵיקי, נ”צ 0809-1158. הבאר שופעת מים עד ימינו, וממנה שאבו המתיישבים הראשונים של מושב גילת; עַד תשל”ז: 16). על גדת הנחל, מעל הבאר, הוקם מצד קטן שממנו קיים קשר-עין עם המצודה. שלושת המיבנים – המצודה, כיפת הבאר והמיצד, ניבנו מאבנים ייחודיות רק להם (מִסְלַע מריף אלמוגים מאובן; בוכבינדר תש”ן: 101-102) – איפיון נדיר המסייע להגדרתם כמתווה איסטרטגי כולל ומתאים בהחלט למוניטין שיצאו לרוסתום פחה (בן דוד תשמ”ו: 83). במבנה המצודה משוקעים גם פריטים אדריכליים מהתקופה הביזנטית שעוצבו באבני-גיר ויש להניח שהובלו מחורבות סמוכות [9].

במרכזו של הכפר המתוכנן כּופַחַ’ה, שנוסד בשנת 1878 בקירוב (ברסלבסקי תש”י: 359-360) על קרקעות הג’יפטליק בדרום אגן הניקוז של נחל שקמה, מתנוסס מיבנה-אבן מרשים של מסגד (איור 10: היום מצפון לניר עקיבא, נ”צ 0985-1178); אם היו מסגדים אחרים בכפרים נוספים – יש להניח שהופעתם החיצונית השתלבה במיתאר הכללי ובארכיטקטורה המקומית; על כל פנים, מלבדו ידועים בצפון הנגב רק שני מסגדים בולטים מהתקופה העות’מאנית: מסגד בבּיר עַסלוּג’ (היום ליד “פארק גולדה”, סמוך לצומת משאבים) שהוקם בשנת 1915 לצרכי הצבא התורכי [10], והמסגד המורכב בבאר שבע, שמחקה בסגנונו מסגד תורכי ונכללו בו גם בית הדין המוסלמי וכֻּתָּאבּ (“חדר”; גל-פאר 1978). מסגד כופח’ה ניצב קרוב למרכז הכפר (על גבי חורבותיה של כנסיה מהתקופה הביזנטית!), אך כיווני קירותיו אינם משתלבים בכיווני מערך הרחובות (שתוכננו בשיטת הסָריג – Grid ; בן-ארצי תשמ”ח: 60); מכאן משתמע כי לא ברור אם המסגד תוכנן והוקם יחד עם הכפר, או שולב בו בדיעבד.

חלל בניין המסגד מחולק בקיר-מחיצה לשני חלקים בלתי שווים (איור 11): השליש הפונה לצפון-מזרח, בעל שלושה פתחי-כניסה, שימש כנראה כ”שִקּ”, דהיינו – מדור האורחים (הגברים), מרכז האירוח הציבורי של הכפר (מרקס 1998: 253, ייתכן שהיה בו כֻּתַאב כמו בבבאר שבע – פרופ’ מ’ כבהא, בע”פ, 24.9.13). שאר החלל, ששטחו כ-44 מ”ר, שימש כמסגד בעל מִחְרָאבּ בכותל הדרום-מזרחי (והשווּ Sharon et al. 1996 ) וצריח בעל גרם-מעלות לולייני בכותל הדרום-מערבי. על גבי הטיח שכיסה את המחראב נותרו שרידי צבע ירוק (פרקש תשס”ג: 16-17). מימדיו הצנועים של חלל התפילה מצביעים על תפקודו כמסגד כפרי ולא כמסגד איזורי.

באר הכפר נותרה תמימה בערוץ-נחל, כ-200 מ’ מערבית למסגד ובית העלמין נותר במעלה המדרון של גבעה סמוכה ובו שלושה ציוני-קבורה יוצאי דופן בארכיטקטורה שלהם.

השוואת תוכניות המסגד והמצודה (איור 11) מעלה קווי זהות לא מעטים: 1. זהות באוריינטציה של המיבנים (שניהם ממוצפנים בפינותיהם ולא בצלעות); 2. בשניהם הרוחב זהה (והשווּ הירשפלד תשמ”ב: 94, 100); 3. שני החללים מחולקים באופן בלתי-שווה; 4. שני המיבנים מורכבים מסידרת חללי-מישנה זהים בצורה מודולרית (הירשפלד תשמ”ב: 91-93); 5. בשני המיבנים מותקן גרם-מדרגות בפינתו של קיר-רוחב מעובה ובסמוך לכניסה, בדומה לבנייה הצלבנית (והשוו מַאי תש”ס: 41-42); 6. פתחי כניסה קיימים רק באחד משני קירות האורך.

הארכיטקטורה של שני המיבנים כאחד – גם היא נושאת סימני-היכר של מסורת בנייה המערבת יסודות צלבניים ומקומיים (פראוור תשל”ו: 497-506): קמרונות צולבים (Rib vault-פוקס תשנ”ט: 113-114), שיטת הנחת הנדבכים באומנות הפנימיות ובקשתות (שטרן תש”ס: 11), “קשת מֵקֵלָה” או “קשת נושאת” (או “קשת פורקת” – רייך תשנ”ז: 51) מעל פתחי החלונות – שהיתה נפוצה מאד בבנייה הערבית בשנים 1860-1914 (קרויאנקר 1985: 91, 95, 463), וכן בליטות הקמרונות ממשטח הגג בצורת כיפות רדודות.

מבחינת גימור הבנייה, קיימים שני אלמנטים המיוחדים לכל אחד מן המיבנים: ברום קירות האורך במסגד שוקעו אשנבי-איוורור עגולים דקורטיביים – “טַקַּה” (קרויאנקר 1985: 96-97, 100, 102-103; נראה לי כי הם אומצו על-ידי הבנייה הערבית בהשפעת האדריכלות הטמפלרית) ובמצודה הוצמדו אומנות חיצוניות (פראוור תשל”ו:499) למטרת חיזוק האומנות הפנימיות, ביצור והאדרת הרושם, כיאה ל”קס’ר” (כמו למשל בקס’ר א-שייח’, זוסמן ורייך 1987: 84, 88, 90-91 וכמו בכנסיית סנטה-אנה שבירושלים).

מהתיאור דלעיל מסתמנים שני עניינים בסיסיים: האחד – צמד המיבנים הללו מייצג נאמנה את הבנייה הציבורית- קולוניאלית, המונומנטלית במופגן, המשלבת במכוּוָן ארכיטקטורה מתנשאת ויהירה עם סממנים מסורתיים; העניין השני הוא כרונולוגי: מאחר והמצודה הוקמה בשנת 1894, הדמיון הרב בין שני המיבנים מאפשר, אולי, לתארך גם את בניית המסגד לעשור האחרון של המאה הי”ט.

סיכום

הניתוחים הארכיאולוגיים-ארכיטקטוניים שהובאו לעיל, יחד עם הנתונים הגיאוגרפיים וההיסטוריים, מציעים גישה רב-תחומית להבנת תהליכים גיאופוליטיים מחוסרי תיעוד ישיר ומובילים למסקנות שונות מאלו המקובלות במחקר עד לאחרונה.

הדעה המקובלת במחקר עד כה גורסת כי הזָרָז לתהליכי החדירה העות’מאנית לצפון הנגב היה סכסוך הגבולות עם מצרים (שהיתה משנת 1882 בשליטה בריטית למעשה). לפי דעה זאת, התעצמות חילוקי הדעות בין שתי המעצמות בשנת 1892 האיצה בעות’מאנים לקדם את האדמיניסטרציה שלה לעבר הגבול בבניית ערי-מחוז חדשות (בּיר א-סבע – באר שבע וחפיר-עוג’ה – ניצנה) וביישובם של שבטי הנגב (קושניר 1983: 39-40; ברוֵר תשמ”ח: 60-79, 226-227; בן דוד תשמ”ו: 86).

לאור הנתונים שהובאו לעיל מסתמנת תמונת-מצב שונה במקצת, המציעה להקדים בשני דורות את התערבותה השלטונית של האימפריה העות’מאנית בצפון הנגב; נראה שסיום מלחמת קרים (1856) העניק את הדחף ל”ירידה דרומה” ולרפורמה במעמדו של מחוז ירושלים והדרום (קושניר 1983: 34). חנוכת תעלת-סואץ (1869) והתסיסה הפוליטית בשנת 1879 במצרים (לולקו-יזרעאלי 1971: 211-212) דירבנו את התהליך. כאשר בריטניה השתלטה על מצרים בשנת 1882 ויצרה בכך עובדה פוליטית חדשה ומאיימת בקרבת הנגב – תנופת יישובו של צפון הנגב כבר היתה בעיצומה. בניית העיר באר שבע בתחילת המאה הכ’, היתה תגובה – מתבקשת מאליה – לצורך שנוצר במרכז שלטון ובמיגוון שירותים לאוכלוסיה עבור מערכת יישובית קיימת. התחלת בניית העיר דווקא בשנת 1901 קשורה, כנראה, בפעילות הבנייה הראוותנית הנרחבת ברחבי האימפריה לציון מחצית היובל לשלטונו של הסולטאן (לבנוני 2003. [11]

נ ס פ ח : הערכת מצבם הפיסי של המבנים:

מסגד כופח’ה: עומד על תילו אך חלקים ממנו במצב רעוע (כלול בתחומי חווה חקלאית פרטית מגודרת ואחדים מפתחיו חסומים בלוחות-ברזל).
מצודת אופקים: מצבה סביר, אך חלקים ממנה רעועים (כלולה בתחומי פארק עירוני). בשנים 2003-2004 שופצה, ביוזמת רשות הניקוז, במטרה להפכה למטה הנהלת הפארק. בשנת 2007 נפתחה בה מסעדה תוך שינויים במבנה.
המצד מעל הבאר: נותרו שרידי קירות בגובה כ-80 ס”מ. המצד סומן כניצב על התוואי המתוכנן של מסילת הרכבת באר שבע – אופקים ונראה שייהרס. בשנת 2009 נערכה בו חפירה ארכיאולוגית על-ידי קק”ל והוא הועתק לגדה הצפונית של הנחל ושוּלָט.
באר אופקים: מבנה-העל במצב סביר, אך חלקים ממנו נשרו; הבאר מוצפת במי-ביוב.
שייח’ עומרי: נפגע קשות במלחמת העולם הראשונה ושרידיו הוסרו במהלך החפירות הארכיאולוגיות בתל; אִפיוניו אינם בולטים לעין בצילום עקב תוספות-בנייה ומצבו הרעוע (האתר כולו כלול בתחומי חווה חקלאית פרטית מגודרת).
אבו-הֻרֵירָה: המבנה רעוע, הרוס ברובו ובשלבי התפוררות. ברעידת האדמה של 11.2.04

התמוטטו ממנו חלקים ניכרים. בביקור ביום 24.9.13 התברר שבינתיים מרבית הקירות התמוטטו.

שייח’ א-נחרור: נהרס כליל בשנות ה-90 של המאה הכ’ בעת עבודות-עפר להכנת נטיעות קק”ל בגדת הערוץ.
שיח’ נוראן: עומד על תילו אך רעוע; כיפתו הרוסה בחלקה (כלול בתחומי קיבוץ מגן ומשולט בידי המועצה לשימור אתרים).

ה ע ר ו ת

מאמר זה הינו עיבוד של פרק מתוך עבודה לתואר שלישי בנושא חידוש יישוב-הקבע בצפון הנגב בשלהי התקופה העות’מאנית, בהנחיית פרופ’ דרור זאבי, שתוגש לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
העניין בשולי האימפריה הדרום-מזרחיים שגילו השלטונות בתקופה זאת, לא הצטמצם לצפון הנגב בלבד: תהליכים דומים התחוללו במקביל במזרח סוריה ( מעוז תשל”ד: 25;289-288 ,285-284 :1985 Ma`oz ; אשכנזי 2000: 52), בעבר הירדן (גלעד 1971: 284; אילן תשמ”ה: 11-12; Abujaber 1989: 38-39) ועוד (בן-אריה וספיר 1979: 62; קושניר 1983: 34, 38).
בצפון הנגב חנו במחצית השניה של המאה הי”ט כ-30.000 בדואים. מחוסר מיפקדים מהימנים, זוהי הערכה בלבד המסתמכת על אשכנזי (2000: 39), מרקס (תשל”ד: 15), פורת (תשנ”ו: 14) ואל-עארף (תרצ”ו: 8). מכל מקום, מספרם הלך וגדל לקראת סוף המאה, עם שוך הסכסוכים הבין-שבטיים (1980 Bailey).
פירוט התהליכים האלה, על שלביהם השונים, יופיע בפרק מיוחד בעבודה; ראה הערה 1.
הרשימה המלאה של כל המקאמים, מיקומם ואופיים, תובא בפרק מיוחד בעבודה; ראה הערה 1. ארבעת המקאמים שבדיון להלן מתייחדים במבנה-על מורכב.
על הקבר ראו בפירוט אצל אבו-רביעה 2002; לפי מסורות אחרות, קבור אבו-הורירה ביבנה או ליד טבריה (וילנאי תשמ”ב: 11, בעקבות הנוסעים המוסלמים נאצר-י חֻ’סרַו [המאה ה-י”א] ותקי-א-דין אלהַרַוי [המאה ה-י”ג]), אך נראה כי נקבר במֶדינֶה שבסעודיה. מקור אחר (אשכנזי תש”ס: 101) מייחס את הקבר ל”זקן השבט ערב חיואת”. תופעת המסורות המשתנות על מקומות הקבורה של אישים מפורסמים ידועה גם ביהדות (זקוביץ ושנאן 2009: 87).
מבנה-קבר מונומנטלי נוסף ניצב במערב האיזור, בגבול רצועת-עזה (שיח’ נַבְּהאן-נִבּאן, נ”צ 0930-0952; אל-עארף תרצ”ו: 184). מיקומו בטריטוריה של שבטים ברצועת-עזה, היותו מִתחם מורכב הכולל שני קברים ואיזכורו אצל ויקטור גרן (תשמ”ב: 182) כקיים כבר בשנת 1863, כנראה מוציאים אותו מכלל ארבעת המקאמים המוזכרים לעיל.

מקאם שיח’ נוראן נהרס במלחמת העולם הראשונה ומיד נבנה מחדש (אל-עארף תרצ”ו: 178). מתמונת המבנה המקורי (קרס פון קרסנשטיין 2002: 144-145, צילום 15 – בלתי ממוספר) שלכאורה שונה במקצת מזו של המבנה הקיים (איור 5), מצטייר דמיון-יתר למקאם שיח’ אלנחרור, שבו היחס הארכיטקטוני בין הכיפה והמבנה נראה לא זהה למקאמים האחרים (איור 4). אם האבחנה המקורבת הזאת שרירה, אזי ניתן לחלק – מבחינת השימוש באבות-טיפוס תיכנוניים – את ארבעת המקאמים לשני זוגות. מכל מקום, תופעת הכיפות הכדוריות הבולטות וקוטרן הזהה לממדי תא הקבורה היא יוצאת-דופן בארכיטקטורה של קברי השיח’ בארץ.

מתוך ארבעת המקאמים שבדיון – רק סמוך לשייח’ א-נחרור ניצב עץ ענֵף, בולט על רקע סביבתו; זהו אשל זקן, אולי עץ קדוש (Canaan 1927: 30-31). מסורת מקומית מספרת כי עד מלחמת העולם הראשונה היתה חורשה קדושה ליד קבר אבו הוריירה (ואז נכרתה על ידי התורכים ולכן הם הפסידו במלחמה…).

הבנייה הקולוניאלית המתריסה הִרשימה ככזאת גם את כוחות “חיל המשלוח המצרי” (צבא בריטניה וה”אנז”ק”) לאחר כיבוש באר שבע ביום 31.10.1917 (Preston 1921: 34-35 ).
1.5 ק”מ מצפון – חורבת פטיש; 2.5 ק”מ ממזרח – חורבת הלמות; 2.0 ק”מ מדרום – חורבת מנוח. מעניין שביומני הקרב של היחידות הבריטיות וה’אנז”ק’ במלחמה העולמית הראשונה, המבנה מוגדר כ”כנסיה”! (כנראה בגלל המראה ה”צלבני” שלה). “נקודת משטרה ” נוספת הוקמה בדרומו של החבל, בגבול חולות חלוצה (קס’ר רשיד בק= מצד אלוף, נ”צ 1137-0669; שטסל 1992: 15-17), אך ממעמדה הגיאוגרפי יש להניח שהוקמה לאחר ייסוד ביר-א-סבע לצורך הגנה וביקורת על הדרך למשטרת רוחייבה=רחובות בנגב שנבנתה, לפי מוסיל (1907) לאחר 1901. לגבי “משטרת” עימארה (היום בתוך קיבוץ אורים) – עדיין לא הוכרע אם תחנת המשטרה המנדטורית נבנתה על (או על-יד) מבנה שלטוני עות’מאני.
המסגד ניטש לאחר הכיבוש הבריטי, שוקם על ידי הבדואים בשנות ה-40 של המאה הכ’

ונהרס אחרי שנת 1948 (ברסלבסקי תש”י: 234; שפר תשס”ב: 229).

בניגוד לדעה הרווחת במחקר לגבי ייחודה של באר שבע באיזור שמערבית לירדן (וראו למשל: טל-קריספין וגל-פאר תשמ”ז: 13) – גם העיר בית שאן נבנתה באותה תכנית, באותה תקופה ובאותן הנסיבות כמו תאומתה באר שבע (מירז-בן נון וביגר תשס”ה); וראו גם אצל Avci 2009 על בניית ישובים חדשים במזרח אנאטוליה בעקבות ה”תנט’ימאת”.

* המחבר מודה ליהודה זיו על עזרתו ועצותיו, ולאברהם הברון על העזרה במדידת המיבנים.

ביבליוגרפיה

אבו-רביעה, ע’, תשס”ב. “התחדשות העלייה לקברי קדושים אצל בדואיי הנגב לקבר אבו הורירה”

בתוך: מ’ כהן (עורך), שדות נגב (עזתה); אדם, נוף ומורשת, ירושלים: 135-141.

אילן, צ’, תשל”ט. עלילות עבד אל-רחמאן בן עמר מדורא שבהר חברון. נופים 11-12: 58-71.

אילן, צ’, תשמ”ה. הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר-הירדן – 1871-1947, ירושלים.

אילן, ש’, תשמ”ד. “החקלאות הערבית המסורתית בארץ-ישראל בתקופה העות’מאנית”,

קרדום 34: 10-91.

אלסטר, י’, מ’ גלעד, ד’ עמירן וי’ רוזנן (עורכים), 1956-1962. אטלס ישראל, ירושלים.

אל-עארף, ע’, תרצ”ו (1933). שבטי הבדואים במחוז באר-שבע (תרגום: מ’ קפליוק. הוצאה

מחודשת 2000), ירושלים.

אל-עארף, ע’, תרצ”ז (1934). תולדות באר שבע ושבטיה (תרגום: מ’ קפליוק. הוצאה מחודשת

2000). ירושלים.

אשבל, ד’, תשכ”ז. “האקלים”, בתוך: א’ א’ ספייזר (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל – א,

בשחר הציביליזציה, תל אביב: 26-30.

אשכנזי, ט’, תש”ס. הבדוים בארץ-ישראל (הוצאה מחודשת של “הבדוים”, תשי”ז), ירושלים.

בוכבינדר, ב’, תש”ן. “שוניות אלמוגים מתקופת המיוקן באיזור אופקים”, בתוך: י’ זמרה (עורך),

אופקים, הרצליה: 101-113.

ביילי, י’, תשנ”ו. “התפיסה הדתית של הבדואים”, בתוך: א’ גורן (עורכת), הבדואים בנגב –

לקט מאמרים, ירושלים: 76-84.

בילו, י’, 1998 א. “חקר התרבות העממית בעידן הפוסט-מודרני: סיפור אישי”, בתוך: א’ אבוהב

ואחרים (עורכים), ישראל, אנתרופולוגיה מקומית, תל אביב: 655-680.

בילו, י’, 1998 ב. “פולחני קדושים ועליות למקומות קדושים כתופעה אוניברסלית”, בתוך: ר’ גונן

(עורכת), אל קברי צדיקים, ירושלים: 11-25.

בן-אריה, י’, תשל”ז. “היישובים הכפריים בסנג’ק עזה (כולל יפו ורמלה) בשנות השבעים של

המאה התשע-עשרה”, שלם, מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה, שנה ה: 139-187.

בן-אריה, י’ וספיר, ש’, 1979. “ראשיתה של באר-שבע בשלהי התקופה העותומנית”, בתוך: י’ גרדוס וא’ שטרן (עורכים), ספר באר-שבע, ירושלים: 55-68.

בן-ארצי, י’, תשמ”ח. המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל, 1882-1914, ירושלים.

בן דוד, י’, תשמ”ו. ” הבדווים בנגב, 1900-1960″, בתוך: עידן 6 (יישוב הנגב, 1900-1960): 81-99.

בן-דוד, י’, 1987. “הבדווים בנגב בראי התמורות”, בתוך: א’ שילר (עורך), ספר זאב וילנאי ב’,

ירושלים: 277-286.

ברוֵר, מ’, תשמ”ח. גבולות ישראל, עבר – הווה – עתיד, תל אביב.

ברסלבסקי, י’, תש”י. הידעת את הארץ, ב’: ארץ הנגב (מהדורה ג’), תל אביב.

בר-צבי, ש’, אבו רביעה, ע’ וקרסל, מ’, תשנ”ח. קסם הקברים – מנהגי אבלות ופולחן צדיקים

בקרב בדוויי הנגב, תל אביב.

גזית, ד’, תשמ”ו. חבל הבשור, תל אביב.

גזית, ד’, תש”ס. “תהליכי התיישבות בחבל הבשור בימי השולטן עבד אלחמיד השני”, בתוך: י’ שוורץ, ז’ עמר וע’ ציפר (עורכים), ירושלים וארץ-ישראל, ספר אריה קינדלר, תל אביב: 183-186.

גלעד, ב’, 1971. “עמאן”, בתוך: שמעוני, י’ ולוין, א’ (עורכים), לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה-20, ירושלים: 284.

גל-פאר, א’, 1978. “המסגד הגדול”, במדור: אתרים וסיפוריהם, מוסף כל-בי, 17 נובמבר, באר-

שבע.

גֵרֵן, ו’, תשמ”ב (1868). תיאור גיאוגראפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל, כרך שני: יהודה

(ב) (תרגום: ח’ בן-עמרם), ירושלים.

גת, צ’, ובורסוק, ז’, 1986. סקירה אגרואקלימית של חבל עזה, דרום-מישור החוף וצפון-מערב

הנגב, דו”ח אגרומטי 86\1, הסוכנות היהודית: באר שבע.

הבילנד, ו’ א’, תשנ”ט. אנתרופולוגיה חברתית, תל אביב.

הירשפלד, י’, תשמ”ב. “בית המגורים הכפרי בהר חברון ומסורת הבנייה הארץ-ישראלית”

קתדרה 24: 79-114.

וילנאי, ז’, תשמ”ב. אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל – תוספות (ט), תל אביב.

וינגרוד, א’, 1998. “הצדיקים צועדים קדימה: השוואות בין צפון-אפריקה לישראל”, בתוך:

א’ אבוהב ואחרים (עורכים), ישראל, אנתרופולוגיה מקומית, תל אביב: 625-640.

זוסמן, א’ ורייך, ר’, 1987. “לתולדות מוזיאון רוקפלר בירושלים”, בתוך: א’ שילר (עורך),

ספר זאב וילנאי (ב), ירושלים: 83-91.

זקוביץ, י’ ושנאן, א’, 2009. לא כך כתוב בתנ”ך. תל אביב.

חוג’יראת, מ’, 1998. “תפיסת הדת אצל הבדואים בגליל, בנגב ובסיני”, רשימות בנושא הבדואים

29: 26-36.

טולידנו, א’, תשמ”ה. מבוא לתולדות האימפריה העות’מאנית, תל אביב.

טל-קריספין ה’ וגל-פאר, א’, תשמ”ז. באר-שבע, העיר העתיקה 1948-1900. החברה להגנת הטבע.

טרגן, ח’, תשס”א. “הכוח שבאבן – ביברס וקבר אבו הֻרַירה \ רבן גמליאל שביבנה”, קתדרה 97:

65-84.

טריסטראם, ה’ ב’, 1882 (תשמ”א). מסע בארץ-ישראל, יומן 1863-1864 (תרגום: ח’ בן-עמרם, מהדורה שלישית מתוקנת), ירושלים.

לבנוני, י’, 2003. למי צלצלו הפעמונים? מגדלי השעון שהוקמו בארץ ישראל בתקופת התורכים.

חולון.

לוי, ש’, תש”מ. “קברי השיח’ בדרום-סיני”, בתוך: ז’ משל וי’ פינקלשטיין (עורכים), קדמוניות

סיני, תל אביב: 439-452.

לוי, ש’, תשמ”ח. הבדוים במדבר סיני – דגם של חברה מדברית, תל אביב.

לולקו-יזרעאלי, ש’, 1971. “מצרים”, בתוך: י’ שמעוני וא’ לוין (עורכים), לקסיקון פוליטי של

המזרח התיכון במאה ה-20, ירושלים: 211-220.

מאי, נ’ נ’, תש”ס. “בית חווה מהתקופה הצלבנית בהר חוצבים מצפון לירושלים”, קדמוניות 119:

40-45.

מאיר, א’, תשנ”ד. “התהוות הטריטוריאליות בקרב בדווי הנגב במעבר מנוודות להתיישבות של

קבע”, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ-ישראל, י”ד: 71-92.

מירז-בן נון, ר’ וביגר, ג’, תשס”ה. בית-שאן המחודשת בסוף התקופה העות’מאנית ובתקופת

השלטון הבריטי. אופקים בגיאוגרפיה 63: 132-127.

מעוז, מ’, תשל”ד. סוריה החדשה: תמורות פוליטיות וחברתיות בתהליך הקמת קהיליה לאומית.

תל אביב.

מרקס, ע’, תשל”ד. החברה הבדוית בנגב, תל אביב.

מרקס, ע’, תש”מ. “העליה לרגל לקברי קדושים בדרום-סיני”, בתוך: ז’ משל וי’ פינקלשטיין

(עורכים), קדמוניות סיני, תל אביב: 421-438.

מרקס, ע’. 1998. “יחסים בין בני-זוג בקרב בדואי הנגב”, בתוך: א’ אבוהב ואחרים (עורכים),

ישראל – אנתרופולוגיה מקומית, תל אביב: 247-268.

עַד, מ’, תשל”ז. השׂר הראשון: כך צמחו מושבי הנגב , באר שבע.

פוקס, ר’, תשנ”ט. “הבית הערבי הארץ-ישראלי: עיון מחדש (א)”, קתדרה 89: 83-126.

פורת, ח’, תשנ”ו. מישימון לארץ נושבת – רכישת קרקעות והתיישבות בנגב, יב”צ – י-ם.

פראוור, י’, תשל”ו. הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים.

פרקש, ש’, תשס”ג. “להחזיר את הצבע”, עת-מול כ”ח (165): 16-19.

קושניר, ד’, 1983. “ארץ-ישראל באימפריה העות’מאנית: קורות הארץ, דפוסי שלטון ומנהל”, בתוך: י’ בן-אריה וי’ ברטל, (עורכים), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, שלהי התקופה העות’מאנית (1799-1917) ח’, ירושלים: 24-47.

קושניר, ד’, תשנ”ח. “מנהל המחוזות בארץ-ישראל על פי השנתונים העות’מאניים, 1864-1914”,

קתדרה 88: 57-72.

קרויאנקר, ד’, 1985. אדריכלות בירושלים – הבנייה הערבית מחוץ לחומות, ירושלים.

קרסל, ג’ ובן-דוד, י’, תשנ”ו. “השוק הבדווי – אבן הפינה לייסוד באר-שבע”, קתדרה 77: 39-65).

קרס פון קרסנשטיין, פ’ פ’, 2002 (ערך וההדיר י’ שפי). עם התורכים אל תעלת סואץ, תל אביב.

רייך, ר’, תשנ”ז (מתרגם ועורך). ויטרוביוס: על אודות האדריכלות, תל אביב.

שטרן, א’, תש”ס. “מרכז המסדר ההוספיטלרי בעכו”, קדמוניות 119: 4-12.

שטסל, ז’, 1992. הפעילות התורכית בנגב הצפוני. עבודה במסגרת מחנה-מחקר גיאוגרפי-היסטורי,

המחלקה לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית-ירושלים (פנימי).

שפר, ר’, תשס”ב. “לתולדות ביר עסלוג'”, אריאל 152-153 (עם הפנים אל הנגב ב’): 228-230.

שֻקֵיר, נ’, 1916 (פקסימיליה: בירות 1991). תאריח’ סינאא אלקדים ואלחדית’ וגע’ראפיתהא.

אלקאהִרה.

ששון, א’, תשס”ב. “זחילת קברים – העברת ההגמוניה של קברי קדושים מן הצפון לדרום”,

בתוך: מ’ כהן (עורך). שדות נגב (עזתה); אדם, נוף ומורשת, ירושלים: 117-134.

Abujaber, R. S., 1989. Pioneers Over Jorden. Beirut.

Avci, Y. 2009. The a Application of Tanzimat in the Desert: The Bedouins and the
Creation of a New Town in Southern Palestine (1860-1914). Middle Eastern
Studies 45/6: 969-983.

Bailey, C., 1980. “The Negev in the Nineteenth Century: Reconstructing History from
Bedouin Oral Traditions”, Asian and African Studies 14: 35-80.

Canaan, T., 1927. Mohammedan Saints and Sanctuaries in Palestine, London.

Conder, C., R., and Kitchener, H., H., 1880. Map of Western Palestine, in 26 Sheets,
from Surveys Conducted for the Committee of the Palestine Exploration Fund,
London.

Conder, C., R., 1882-1888 (new archive edition 1998). “ The Moslem Mukams”, in:
The Survey of Western Palestine, Special Papers, (PEF), London: 258-273.

Jones, I., 1987. The Australian Light Horse, Sydney.

Ma`oz, M., 1985. “Muslim Ethnic Communities in Nineteenth-Century Syria and
Palestine: Trends of Conflict and Integration”, Asian and African Studies 19:
283-307.

Musil, A., 1907. Arabia Petraea, II, Edom, Wien.

Musil, A., 1928. The Manners and Customs of the Rwala Bedouins, New York.

Palmer, E., H., 1871. The Desert of the Exodus, 2, Cambridge.

Preston, R. M. P., 1921. The Desert Mounted Corps. London.

Robinson, E., 1856. Biblical Researches in Palestine,II, London.

Schumacher, G., 1886. “Sketch Map of a part of Southern Palestine”, Palestine
Exploration Fund QS 1886: 170-171.

Sharon, M., Avner, U. and Nah`lieli, D., 1996. “An Early Islamic Mosque Near Be`er
Ora in the Southern Negev: Possible Evidence for an Early Eastern Qiblah?
`Atiqot 30: 107-114.

Winter, M., 1998. “Ottoman Egypt, 1525-1609”, in: M. W. Daly (ed.),
The Cambridge History of Egypt, 2, Cambridge: 1-33.