הַחֲלוּצָה מֵחֲלוּצָה

פֶּסֶל-שַׁיִשׁ מחורבות העיר העתיקה חלוצה

בימי כהונתי כארכיאולוג מחוז מערב הנגב ברשות העתיקות – זכיתי בטריטוריה נרחבת אך ללא סיוע של מפקחים ולכן “גִּיַּסְתִּי” באזור מתנדבים לעזרה בפיקוח ולמקצתם אף הענקתי תעודת “נאמן עתיקות”.

בערב חג השבועות תשנ”ג (26.5.93) טלפן אלי עַוָּאד אַבּוּ גְ’לִדַאן, נאמן-עתיקות שאוהלו היה נטוע דרך-קבע ליד חורבות חלוצה, לאמור: “בוא מיד, משהו גדול תקוע בוואדי”. כאן המקום להזכיר כי בשני החורפים שקדמו לשיחת הטלפון ההיא, מֵימֵי נחל בשור געשו והאפיק אפילו שִׁנָּה את מסלולו בתחומי החורבות.

ובאמת, מתוך שכבת החלוקים שבקרקעית האפיק בצבצו כתף וזרוע משיש של פסל בִּמְמַדֵּי אדם (!); ידעתי כי חלוצה מצויה תחת תצפית קבועה של שודדי-עתיקות ומסוכן לדחות את מבצע החילוץ עד לאחר החג, לכן פסקתי כי יש לשלוף מיד את המציאה. לאחר כשעתיים של נבירה התגלה, שָׂרוע במלוא הדרו, פסל אשה בעל בסיס אך חסר ראש ואמות הידיים. הזעקתי במכשיר הקשר את ארכיאולוג מחוז באר שבע שהגיע בג’יפ ארוך עם שני בניו, ובינתיים כָּרינו תעלות לגלגלי הג’יפ משני צידי הפסל ואמרתי לעמיתי: נניף את הפסל כמו ת’ור היירדל באי הפסחא (בסִפְרו “אַקוּ-אַקוּ”)!

מהאוהל של עואד פֵּרַקְנוּ את המוט המרכזי ובשיטת המנוף הֵרַמְנוּ לשעורין את צד הראש (החסר) תוך כדי תחיבת חלוקי-נחל תחתיו עד שהפסל נשען באלכסון על גל האבנים ואז, לאחר שהג’יפ נכנס ב”רוורס” לתעלות – כולנו דחפנו את הגברת לרכב מהפתח האחורי כאשר שַׂק-שֵׁנָה מגולגל פועל כמֵסַב להפחתת החיכוך (וזה היה שימושו האחרון…). מאחר ושליש מהפסל נותר תלוי חופשי מאחור – הגלגלים הקדמיים ריחפו באוויר ואז הגיע תורם של שני הבנים המגודלים לשָמש כמשקולות בישיבתם על ה”כנפיים” מלפנים. וכך, בזהירות רבה, נסענו בדרכי-עפר עד ביתי בגבולות ופרקנו את האוצר על הדשא.

למחרת טלפנתי לחובבי העתיקות באזור והזמנתים לחזות בפלא, ואכן רובם בא. לאחר שלושה ימים הגיעה משאית-מנוף, העבירה את הפסל למוזיאון ישראל ובתום ניקוי קפדני הוא הוצב ליד גרם המעלות המרכזי ושֻׁלַּט: “פסל מחלוצה”.

הדמות מפוסלת בשיש לבן-בוהק, בעל גבישים קטנים ואחידים ועורקים אפורים ועדינים, האופייני למחצבות קרארה שבצפון איטליה או לאי היווני פארוס. לבושהּ כולל כתונֶת ששוליהּ מגיעים לקרקע, אבנט (הסמוי בקפלי הכתונת), גלימה המופשלת על כתפיהּ וסנדלי-בוהן; תנוחתהּ והופעתהּ הכללית מזכירות פסלי-מוּזוֹת (הַאֲנָשָה של אָמָּנֻיּוֹת) אך גם את אֵלות האדמהׂ(דֶמֶטֶר ופֶּרְסֶפּוֹנֶה). שיקולים אמנותיים אלה ואחרים מציעים שיצירת הפאר הזאת בוצעה בין המאה הראשונה לשלישית לספירה – העתק רומי של פסל יווני קלאסי.

צידו האחורי של הפסל מעובד היטב אך איננו מוחלק, רמז לכך שהוא היה מוצב וגבו לקיר או בתוך גומחה ונראה שבמקור היה מוצג, עם פסלים נוספים, ברקע האחורי של במת התיאטרון או עיטר את  האצטדיון (שניהם במרחק כ-120-90 מ’ בהתאמה). אני מניח שבמהלך נטישת העיר, בתקופה האִסְלַאמית הקדומה, הפסל נגרר במורד אל קבוצת כבשנים  שהיו בסמוך למקום גילויו כדי לשרפו לסיד (שַיש היה חומר הגלם המועדף לכך כי הֲמָרַתו לסיד חוסכת אנרגיה בהשוואה לאבן-גיר רגילה); צלקות של הכאה על מותני הפסל אולי מעידות על נסיונות – שנכשלו – לחצות אותו כדי להקל על הגרירה והשריפה. הסקרים והחפירות בחלוצה העלו שברים לא-מעטים של פסלים מונומנטָליים המעידים על פארהּ ועושרהּ של העיר בעת ששימשה כבירת הפרובינקיה.

ואגב: בעקבות הגילוי והדיווּח זכה נאמן העתיקות עוּאד לכבוד ולגמוּל – אך זהו כבר סיפור אחר.

דן גזית

פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-71”